מה שהתגלה לעין המצלמות ביולי-אוגוסט 2006 גילה מבקר המדינה כבר ב- 2001. וכך הוא כתב: "המקלטים בקריית שמונה אינם מתאימים לשהייה ממושכת, אלא לשעתיים עד שלוש בלבד. המקלטים החדשים שנבנו אומנם צוידו בציוד טוב יותר, אך גם הם קטנים וצרים מלהכיל את כל התושבים האמורים לשהות בהם".

התופעה המכוערת של גניבת ציוד חיוני מהמקלטים, כולל אסלות ומזגנים, התגלתה כבר אז. מתברר כי מפתחות המקלטים שוכפלו וניתנו לאזרחים ולעיתים הם הגיעו "לידיהם של גורמים המסבים נזקים חמורים לציוד שבמקלטים". בנהריה, שנמצאה כבר אז בטווח האש הקרוב של הקטיושות, מצא המבקר חוסר במאווררים ובנורות חשמל, חוטי חשמל חשופים, תקרות אקוסטיות הרוסות ומאווררים עקורים ממקומם וגם שם הסיבה היתה "נגישות אזרחי העיר למפתחות המקלטים". נוכח ההזנחה והוונדאליזם, תוכננה מערכת בקרת מקלטים בקריית שמונה, נהריה, מעלות ושלומי, אבל התוכנית לא תוקצבה במלואה ומערכות הבקרה לא הותקנו.

הקונצנזוס סביב מלחמת "שינוי כיוון" מנע ביקורת לא רק בעיתונות אלא גם בדרגים המדיניים הבכירים יותר, שעקבו בתוקף תפקידם אחרי הנעשה בעורף, ואף גיבשו מסקנות משלהם על תפקוד המערכת, אבל לפי שעה הם נמנעים מלפרסם את מסקנותיהם.

ואלה דבריו של אחד מהם:

"בראשית המלחמה ממשלת ישראל היתה צריכה לקבל שורה של החלטות להגנה על העורף, והיא לא קיבלה. התוכניות היו מוכנות, המערכות היו ערוכות, הכל היה שם - אבל מישהו היה צריך לקבל החלטות והוא לא עשה זאת. אילו הדרג המקצועי, פיקוד העורף, או שר משרי הממשלה, או רמטכ"ל לשעבר, היה מתריע - הכל אולי היה נראה אחרת.

"אני מבדיל בין שתי שאלות עקרוניות האחת: מה היה בעבר, מה עשינו ומה לא עשינו בחמש-עשר השנים האחרונות והאם המקום אליו הגענו ב- 12 ביולי הוא התוצאה של זה, והשאלה השנייה היא האם כשהגענו למצב שאליו הגענו ב- 12 ביולי פעלנו נכון. להערכתי בחמש-עשר השנים האחרונות מדינת ישראל לא עשתה את מה שהיתה צריכה לעשות בשני היבטים מרכזיים: האחד, רמת המקלטים שאינם ערוכים לשהות ארוכה של יותר מחודש, השני, המדינה לא עשתה מה שהיתה צריכה לעשות כדי לפתח מערכות ליירוט רקטות נאוטילוס, שהיתה יכולה לתת מענה לרקטות של החיזבאללה.

"סימן השאלה הגדול הוא איך החליטו לצאת למלחמה והאם הבינו את המשמעות לעורף של היציאה למלחמה. ברגע שהוחלט על יציאה למלחמה היה צריך לעשות את הדברים הבאים: קודם כל פינוי מסודר, העברה מבוקרת של כל האוכלוסיות החלשות, כלומר, סיעודיים, קשישים, נכים וילדים.

המדינה לא עשתה את זה ובכך נחשפו שתי פנים בעייתיות של מדינת ישראל. ראשית, לצערי הקשר בין עוני לתוחלת חיים ושנית, פעולה בלתי מאורגנת של ארגונים וולונטריים. במלחמה הזאת התברר שמי שעני נשאר מאחור ולעיתים הוא נידון לסבול חרפת רעב משום שבמקלטים לא היה אוכל ולא תרופות.

"היו ישובים בעשרת ימי הלחימה הראשונים שהמדינה התעלמה מהם, ולא סופקו בהם לא שירותי בריאות, לא דואר, לא בתי מרקחת ולא בנקים. אנשים נזקקים לא יכלו לקבל קצבאות בגלל שהמשרדים היו סגורים. הבעיה השנייה היא שלוואקום הזה נכנסו הארגונים הוולנטריים, אבל המדינה אפילו לא הצליחה הפעם לעשות את הדבר הפשוט ולתאם ביניהם.

"בעבר, התרומות נעשו דרך המדינה, והיו קריטריונים ברורים מי מקבל ומי לא. הפעם לא היו קריטריונים והאזרח שחי בעיריה קטנה ורצה להתפנות אבל לא יכול, בעוד שבאותו רחוב היה אדם שהתפנה בעזרת ארגון וולונטרי, הרגיש מרומה. גם הרעיון הנורא של פינוי להתאווררות. אף אחד לא חשב עד כמה זה נורא הרעיון הזה של פינוי להתאווררות. איך אפשר אחרי שלושה ימים או שבוע, להחזיר אנשים לתופת. זה אבסורד. בכל מקרה לא היו קריטריונים ברורים מי מתפנה, מי מקבל תרופות, מי מקבל אוכל, כי זה לא נעשה דרך המדינה".

מי לדעתך אחראי על הכשל המערכתי?

"הכשלים המרכזים שהתגלו בזמן המלחמה הם כשלים של ניהול חסר הבנה ונתק מוחלט מהשטח. הכשלים במקלוט והפערים בין הרשויות, היו עוד לפני ה- 12 ביולי, אבל ההחלטה לא לפנות אזרחים בצורה מבוקרת ולא לפקח על התרומות וההחלטה לא להפעיל את מל"ח - הן החלטות שבאחריות המנהיגות הנוכחית.

ראש המל"ח בהגדרה זה שר הביטחון. הפעלת "שעת פינוי" אף היא באחריות השר שבתחומו קיימת הבעיה ובמקרה זה, גם הוא שר הביטחון, אבל כשמדובר בכשל מערכתי כל כך עמוק - אילו היה אחד מהגורמים פועל נכון - הכשל היה נמנע. אילו ראש מל"ח, או מישהו מהגורמים היה צועק, אילו מישהו משרי הממשלה היה אומר: 'משוגעים מה אתם עושים?', אילו הרשויות המקומיות היו דורשות פינוי, אילו אלוף פיקוד העורף או מישהו היה דורש פינוי - הכשל היה נמנע. אבל במקרה זה, כשלה כל המערכת".

מה היא לדעתך אחריותם של השרים השונים?

"הם חלק מהכשל המערכתי. כמעט כל מי שנמצא היום בממשלה היה שותף במידה זו או אחרת לתהליכים שהובילו אותנו למצב הזה. למשל, אילו שר הבריאות היה צועק על חוסר ציוד בבית חולים רבקה זיו ומגיש מכתב התפטרות על-רקע זה, האוצר היה מתקפל ונותן תקציב. אבל אף אחד לא הפך שולחן. בעניין האוצר, הכשל שלו הוא נושא העסקים הקטנים. לעסקים הקטנים אין שר למרות שהם 70% מהווים מהתוצר של ישראל, הם ולא התעשיה, או המעסיקים הגדולים.

"לגבי עסקים אלו בצפון לא ברור עדין כיצד הם ישרדו. האוצר היה אמור להנחות את בנק ישראל למשל להקצאת ערבויות. בנושא הרווחה, בשבוע השני הופיע אולמרט בוועדת חוץ וביטחון ואמר, לא אני אקבע את אורך המלחמה אלא העורף ותקפו אותו אמרו לו, לעורף אין שר, מי השר שאחראי על העורף והזכירו לו שלגבי האוכלוסיות החלשות אין שר ושהוא מופקד על העניין הזה".

האם מבקר המדינה הוא חלק מהכשל?

"ב- 2001 יצא דוח של מבקר המדינה דאז אליעזר גולדברג, שהתריע על כשלים במקלוט ומיגון העורף. דבר לא נעשה בעניין זה. מבקר המדינה הקודם היה מאוד זהיר ועדיין והוא לא השתמש באותם כלים של המבקר הנוכחי".

האם המגזר הערבי מופלה?

"החל משנת 92 מדינת ישראל עברה מתפיסה של מקלטים לתפיסה של חדרי ביטחון. כבר אז היו פערים במידת המיקלוט בין הרשויות הערביות ליהודיות. הפעם הבעיה שעלתה היא שהרשויות המוניציפליות הערביות פועלות ברמת ארגון וניהול נמוכה יותר. לו היו מקימים את מטה מל"ח היתה מידת מה של פיצוי לפער הזה".

המצב האבסורדי שאליו נקלעו שירותי הכבאות בזמן מלחמת "שינוי כיוון", כאשר בגלל מחסור בתקציב הניחו לשרפות יער להשתולל בלי יכולת להזניק מטוסים לכיבוין, היה נמנע אילו ממשלת ישראל היתה מפעילה את מטה מל"ח [משק לשעת חירום] האמור לספק שירותים חיוניים בזמן מלחמה.

במדינת ישראל קיים מערך שלם ומתוכנן של מל"ח המסמיך את ראש מטה מל"ח - שהוא שר הביטחון ואת המטות הפיקודיים הכפופים לו, לפעול בתקופת מלחמה להבטחת אספקה של מוצרים ושירותים חיוניים. כדי שמטה מל"ח ייכנס לפעולה, צריכה הממשלה להכריז על שעת חירום ולהתקין תקנות לשעת חירום המאפשרות לצה"ל "לקחת פיקוד" על העורף בשעת מלחמה, כולל על משרדי הממשלה ועל הרשויות המקומיות.

כדי להימנע מהכרזה על שעת חירום, המיועדת לעתות משבר חמורות במיוחד, התקבל בכנסת בשנת 1997 חוק "ההתגוננות האזרחית" המאפשר לממשלה ולשר הביטחון להכריז על "מצב מיוחד בעורף" המאפשר, מבחינה תחיקתית, לבעלי תפקידים בכירים בצה"ל לתת הוראות לאוכלוסיה אזרחית בזמן התקפת אוייב.

הבעיה היא שב"מצב מיוחד בעורף" אין אפשרות חוקית להפעיל את מטה מל"ח [משק לשעת חירום], אלא במקרים בהם מוכרז על שעת חירום בגלל מלחמה או בגלל אסונות טבע ואסונות המוניים. כדי להיחלץ מהמילכוד התחיקתי הזה, המבקר המליץ כבר בשנת 2001 ליצור בסיס חוקי להפעלת מטה מל"ח גם במקרים של "מצב מיוחד בעורף", אבל עד כה הנושא לא הוסדר.

כתוצאה מכך, מציין המבקר, נוצרו עיוותים בתפקוד העורף וביניהם: בעוד שבצה"ל הלוחמים מקבלים אפודי מגן וקסדות - עובדי רשויות מקומיות וגורמי חירום והצלה אחרים אינם מחויבים לקבל ציוד כזה. עיוות נוסף: עובדים שלא נקראו לעבודה ויושבים במיקלטים או המקומות מוגנים אחרים - ממשיכים לקבל את משכורתם ממעסיקיהם ואילו עמיתיהם שנקראו למקומות עבודתם, אינם מקבלים פיצוי כלשהו על עצם עבודתם בכלל ובתנאי סיכון בפרט.

ניצני הכשל הזה התגלו כבר בשנת 2001 בדוח מבקר המדינה הקודם, אליעזר גולדברג, "היערכות יישובי הצפון בעקבות יציאת צה"ל מלבנון", שמסקנתו היתה שהיציאה מלבנון חשפה את יישובי הצפון שמעבר לקו העימות לאיומי הקטיושות בלי לתת לכך "כל מענה". אם ממשלת ישראל היתה מתייחסת לדוח ברצינות הראויה - ייתכן מאוד שלפחות חלק מהכשלים של מלחמת "שינוי כיוון" היו נמנעים.

שלטונות צה"ל, כך עולה מדוח המבקר, העריכו מראש כי במקרה שצה"ל יצא מלבנון ללא הסכם מדיני - עלול לפרוץ עימות צבאי שבו יישובים בעומק העורף הישראלי, לרבות 14 יישובים ברמת הגולן, יהיו "חשופים לאיומי ירי עקיף - אש תלולת מסלול של פצצות מרגמה וקטיושות". פיקוד העורף הכין כבר אז תוכנית למיגון היישובים, יישובי קו הימות והיישובים שבטווח הקטיושות בעלות של 1,231 מיליון שקל. התוכנית הוצגה על-ידי פיקוד העורף ופיקוד צפון לפני ראש הממשלה ושר הביטחון דאז. הרמטכ"ל התייחס אליה אבל לא הציג את הדרישות התקציביות הנובעות ממנה.

לאחר דין ודברים עם נציגי האוצר רודדה התוכנית לסכום של 165 מיליון שקל. התוצאה, כך טען המבקר גולדברג, היא שלמרות שלפי הערכות פיקוד צפון היציאה מלבנון, שמראש היה ברור כי היא עתידה לחשוף את היישובים בעומק העורף הצפוני לטווח הקשת הארטילרית של החיזבאללה, לא לוותה בהיערכות ראויה. היישובים לא מוגנו כראוי, נוצא פער של עשרות אלפי מטרים רבועים בין המקלוט הרצוי למקלוט הראוי ומערך הצופרים שבהם המבוסס על "צופרים ישנים שאינם מכסים את השטח הנדרש" לא חודש ולא הוקצה תקציב לרכישת מכשירי קשר.

יצויין, כי בדיקת המבקר דאז העלתה כי יחסית, מצב האבטחה ביישובי קו העימות שבהם האחריות על הביטחון מוטלת על פיקוד צפון בצה"ל, טוב ממצב הביטחון ביישובים שבהם האחריות על הביטחון הוטלה על פיקוד העורף.

מה שהתגלה ב"שינוי כיוון" התגלה כבר בביקורת 2001: בתי המרקחת לא היו ערוכים לשרת את הציבור בעת הירידה למקלטים ובתי החולים בטווח הקטיושות לא צוידו כראוי. חלק מבתי המרקחת, כך אז וגם עתה, אינם ממוקמים במבנים ממוגנים וניתן להפעילם רק בעת הפוגות ירי. עד ליציאת צה"ל מלבנון היה בית החולים בנהריה היחיד בקו העימות שהיה מצוי בטווח הקטיושות, אבל מאז נמצא גם בית הולים "זיו" בגזרת האיום.

מבקר המדינה מצא כי "זיו" אינו ממוגן די הצורך. מצב זה נמשך עד ימינו אלה והוא החמיר עד כדי כך, שבעיצומה של מלחמת "שינוי כיוון" אשרה ועדת הכספים של הכנסת תקציב חירום של 17 מיליון שקל למיגון בתי החולים בקו העימות, כולל בית חולים ברזילי באשקלון.

במהלך הדיון בוועדת הכלכלה התגלה כי לבית חולים זיו, שנמצא בחזית הלוחמה בצפון - אין מכשיר רנטגן דיגיטלי עבור חדר המיון ופצועי מלחמה ביישובי הצפון נאלצים לעבור צילום בבתי חולים האחרים. יו"ר הוועדה, ח"כ יעקב ליצמן, יצא מכליו ואיים כי אם משרד הבריאות לא ימצא תקציב של מיליון וחצי שקל לצייד את "זיו" במכשיר הרנטגן - ועדת הכספים לא תאשר העברות תקציב למשרד הבריאות.

השופט בדימוס אליעזר גולדברג: "אני רואה את הדברים שהיו צריכים להיעשות ולא נעשו ולדעתי כולם צריכים לזעום. השאלה היא האם צריך לתת למבקר סמכויות אכיפה ולדעתי התשובה היא לא. המבקר אינו משטרה והוא איננו מעניש את הגופים שבהם נמצאו הליקויים. במדינות מתוקנות בכל מקום בעולם, אין סנקציות בעקבות ביקורת. מסתמכים שם על תרבות שלטונית שגורסת, שאם המבקר מפנה את תשומת הלב לליקוי השלטון - השלטון ייקח את הדברים ברצינות ובכבוד והליקויים יתוקנו.

"בסופו של דבר המבקר איננו אויב ומדוע אצלנו זה לא יכול לפעול? ב- 2003 היה תיקון לחוק המבקר שאמר כי כל גוף מבוקר צריך להודיע מה נעשה בעקבות הדוח בכל משרד ומשרד, אבל תיקון זה בא אחרי פרסום דוח המבקר ב- 2001. זה לא הנושא היחיד שהתעסקתי בו, המערב חיי אדם, היו נושאים הנוגעים למיגון אישי של חיילים, אפודים ומיגון רכבים.

"מבקר המדינה מעביר את הדוח לוועדת הביקורת ותפקידו אינו לריב כדי שיישמו את הדוחות. הכתובת היתה על הקיר וגם התקשורת היתה צריכה להיות חלק מהגורמים המדרבנים את השלטונות לתקן את הליקויים. אני מפרסם את הדוח ברבים, אבל אחר כך אין מעקב בתקשורת ואני אפילו לא זוכר שבזמנו היתה איזו שהיא התייחסות בתקשורת לדוח 2001. בנושא 'שעת פינוי' הוקמה ועדה בין-משרדית, חוזים נחתמו, אבל לא היה לזה המשך".

גבי אופיר, מפקד פיקוד העורף בזמן הנסיגה מלבנון, העומד כיום בראש רשות שדות התעופה, בחר לא להגיב. מדוברות פיקוד העורף בראשות האלוף יצחק גרשון נמסר, כי האחריות לקבלת ההחלטות הנוגעות לעורף מצויה בידי הדרג המדיני.