יעקב שלמה אחימאיר (נולד: 21 ביולי 1938) עיתונאי ואיש טלוויזיה.
פרטים אישיים
נשוי ואב לשניים. תושב ירושלים. אחיו הצעיר, יוסף אחימאיר, כיהן כחבר כנסת מטעם מפלגת הליכוד. לאחימאיר אחות למחצה מנישואיו הראשונים של אביו.
מידע אישי כללי
נולד ברמת גן. הבכור מבין שני בניהם של סוניה ואבא אחימאיר. אביו היה אחד מראשי תנועת "ברית הבריונים" ואחד האישים הבולטים בזרם הימני-קיצוני בתנועה הרוויזיוניסטית. את לימודיו עשה בבתי הספר: תיכון אוהל שם ותיכון דביר ברמת גן. כנער החל לפרסם מאמרים במגזין "חרות לנוער" של תנועת חירות. את שירותו הצבאי עשה בחיל השריון.
פרטי השכלה
בעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית ומדע המדינה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
ניסיון בעבודה
לאחר שחרורו מצה"ל החל בלימודי היסטוריה כללית ומדע המדינה באוניברסיטה העברית. במהלך לימודיו עבד בספריה הלאומית. ב-1962 החל לעבוד בקול ישראל כעורך חדשות ומגיש יומני חדשות.
ב-1964 עבר להתגורר בלונדון, שם עבד ב-BBC, במחלקה העברית של התחנה אשר קיימה שידורי רדיו בגלים קצרים שנקלטו בארץ ישראל. כעבור מספר שנים שב לישראל ולעבודתו בקול ישראל.
ב-1970 עבר לעבוד בחטיבת החדשות בטלוויזיה הישראלית (הערוץ הראשון). בשנים לאחר מכן מילא מספר תפקידים עיתונאיים בכירים, בהם: כתב מדיני, כתב הערוץ הראשון בוושינגטון, כתב ערוץ הראשון בכנסת, עורך ומגיש מהדורת חדשות "מבט", מנחה תוכניות האקטואליה:"מוקד", "פוליטיקה", "היום הזה" ועוד. במהלך שנים אלו התקבע מעמדו כאחד מאנשי החדשות המובילים בישראל. בעבודתו העיתונאית התאפיין בסגנון הגשה מאופק וממלכתי.
ב-1997 החל לערוך ולהגיש את תוכנית חדשות החוץ "רואים עולם" ובמהלך השנים הפכה התוכנית למזוהה עימו. לאחר סגירת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הציבורי, המשיך בערכית והגשת "וראים עולם" אשר עברה להיות משודרת בערוץ כאן 11. בראשית 2020 הודיע תאגיד השידור על הורדת "רואים עולם" מלוח השידורים.
ב-2014 הצטרף לרשת החברתית טוויטר והחל לפרסם ציוצים בסגנון משוחרר, בהם ביטא בין היתר את השקפותיו הפוליטיות, זאת בניגוד לסגנון ההגשה הנייטרלי שאפיין אותו כמגיש טלוויזיה.
במהלך השנים זיכתה אותו עבודתו העיתונאית במספר פרסים, בהם: פרס סוקולוב (2005), הפרס הישראלי לביקורת התקשורת מטעם האגודה לזכות הציבור לדעת (2007),פרס על מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים בתל-אביב (2010), פרס סמולר מטעם אירגון ג'וינט (2010) ופרס ישראל לתקשורת (2012).
