פרק א': על עמידה בהמית על זכות
כשרק הגיחו (המאמר נכתב ביום 28 לפברואר, נתון שרלוונטי לפרשייה זו, אשר מהלכיה, כפי שהוצגו באינטרנט, השתנו בערך כל דקה) הפרסומים על מחלתה של טרטמן, על תואריה/היעדר תואריה חשבתי לעצמי, שהגם שפלוני הוא חבר כנסת, אין זה מחייב אוטומטית פרסום כל פרט מידע מצנעת אישיותו.
קרי, אומנם התקשורת נוהגת ברפלקס, בכל הקשור לצנעת הפרט של ח"כים, וקובעת שזו (כלומר עצם הצנעה) אסורה בתכלית האיסור, וכל דבר יש לחשפו שהרי "איש הציבור הוא ציבורי", אבל אין הדברים כך לטעמי.
גם אם נניח לרגע שהיה מקום לחשוף את מה שנחשף על טרטמן, אין זה מפאת שכל דבר-מה אודות איש ציבור יש לחשוף במחי הזנת פרטים לשרת (אם מדובר על התקשורת האלקטרונית, אשר שיחקה תפקיד בימים אלו, שכן פרשת טרטמן הזיחה את העלילה כל כמה דקות, כך שהתקשורת הכתובה היתה די 'תקועה' בעניין הזה), אלא יש להפעיל לפני כן שיקול דעת.
על התקשורת, כגוף פרטי בעל אופי ציבורי (בשל הפונקציה שהיא ממלאת - גזירת תדמיתו של אדם בעיני הכלל, ולעיתים תדמיתו = גורלו/פרנסתו/שמו הטוב וכו'), להפעיל שיקול דעת מושכל, באמות המידה של המשפט הציבורי, טרם תפרסם מידע אשר עשוי לפגוע בשמו הטוב של אדם, הגם שאיש-ציבור הוא. יש ובסופו של דבר תגיע התקשורת למסקנה כי האינטרס הציבורי עולה בחשיבותו על צנעת הפרט של איש הציבור, אך עליה לעשות זאת תוך שקילת כל השיקולים הרלוונטיים, ממש כמו רשות ציבורית.
בימים שבהם רטוריקת ה'גופים הפרטיים בעלי האופי הציבורי' כל כך נפוצה, בימים בהם אנו דנים ב'זכויות האדם במשפט הפרטי', דומה שכל אדם פרטי, אם הפך לאיש ציבור, חלה עליו חובת גילוי שמכונת שיקוף מביכה בנתב"ג (כזו אשר באופן מדומה מותירה אותך עירום, מבעד לקרני הרנטגן שהסירו בגדך) תחוויר לידה.
אנו, כציבור ישראלים, דנים ב"איש ציבור" וב"זכות" שלנו לדעת עליו הכל. האמנם? לא בהכרח. לדוגמא אריאל שרון: דומה שלאחר שפרש מתפקידו עקב מחלתו, כל החיטוט בתנודות הגוש במוחו היו כבר למעלה מחטטניות, הן היו חצופות, והן היו פוגעניות במשפחת שרון. אריאל שרון, שתפקד כל חייו ע"ס תדמית הגיבור (נניח לרגע בצד את הפעמים שבהם אותה גבורה הקצינה למשהו אחר, ראה ערך סברא ושתילה, זה כבר נושא נפרד, לרשומה נפרדת), כעזוז, כלוחם ב-כ-ל מלחמות ישראל, מוצא עצמו, לאחר תרדמת, מושא לדיווחים אשר מציגים אותו, בעל כורחו, כצמח אשר חלה תנודה זו או אחרת במצבו. מרגע שמצבו כבר לא היה רלוונטי לתפקוד הממשלה, וזאת כאשר אולמרט נכנס ל 100 ימי החסד (תרבות האדלריזם, אולמרטיזם וקדימיזם גם היא נושא לרשומה נפרדת), היה צריך לעזוב אותו במנוחה. נבהלתי מכל התיאורים הרפואיים המדוקדקים שתיארו רופאיו לתקשורת. על שיפור קל בתרדמת, על ניתוח כזה או אחר - זה היה מזעזע פר-אקסלנס, מזעזע-רבתי. בהיותו כבר-לא ראש ממשלה, העניינים הללו הפכו לעניינו הפרטי, וברי כי לו היה נשאל בימי תפקודו, באם היה רוצה שכך יקרה בימי תרדמתו, התשובה של מי שזוהה יותר מכל עם קרבות במלחמת יום-הכיפורים היתה לא-רבתי.
איש ציבור אינו מוצג לציבור, מוזיאון לציבור של חיים אנושיים. כפי שגוף פרטי יכול להיות בעל אופי ציבורי (דוקטרינה אשר תופסת אחיזה יותר ויותר בשנים האחרונות), כך גם לאיש ציבור יכולים להיות חלקים פרטיים. חיי המין שלו, מצב בריאותו ויחסיו עם משפחתו הם מטבע הדברים ענייניו הפרטיים. כאשר הציבור נלחם על "זכותו" לדעת בשם "חופש המידע" ובשל היות מושא הסקרנות "איש ציבור", תוך הטעמת המלל ההיפוקרטי על השפתיים לפיו "אם הוא בוגד באשתו הוא יבגוד גם בנו", אין זה משום שהציבור עבר סדנה בת 3 ימים של מודעות ציבורית ופוליטית, אלא זו פשוט החטטנות בחיי המין של המנהיג ("מה, גם למנהיגים יש חיי מין? מעניין איך שזה נראה כשמנהיג ואישתו 'עושים את זה'"..), אשר נתלית לה, כמו פיסת בד תועה אשר נדבקה לעץ ערום בעת סערה, בצידוקים ה"ציבוריים".
קשה להאמין שכל מי שטוען ל"זכותו" לדעת אודות איש ציבור כזה או אחר, את פרטי פרטיו, באמת קורא את דוח מבקר המדינה, או את הדוחות של התנועה לאיכות השלטון. רק אם אשתכנע שכך, אאמין שאנשים אשר מתעניינים במצב בריאותו/חיי המין של איש הציבור, עושים זאת מתוך עניין ציבורי גרידא. זה השילוב של חיי מין, הדבר המוזר, והפתלתל והמסקרן הזה (ככל שזה קשור לאחר), עם היותו של אותו אדם איש ציבור ומנהיג - זה השילוב העושה זאת מעניין, להבדיל מחיי המין של השכן ממול, שהם די שגרתיים, ולא ממש מעניינים.
דיני החוזים והמשפט הפרטי טבעו את המונח "עמידה דווקנית על זכות", וזאת כאשר אדם עומד על קיום החוזה, לדקדוקיו המציקים, המטרידים, הקטנים והלא רלוונטיים לצורך מימוש החוזה בכללותה. "עמידה בהמית על זכות" - מונח שטבעתי אני, על-משקל ובעקבות המונח (הידוע יותר) מתחום דיני החוזים, המתאר, או לפחות בא-לתאר, ציבור אשר באיווחת הזלת-ריר, "מתעניין" מאד בצנעת הפרט של איש הציבור, ומנמק זאת ב"נימוקים ציבוריים" תוך שקשה להאמין שהוא קורא לעומק את העיתון, מתעניין בפסיקות ביהמ"ש העליון או בדוחות מבקר המדינה (לו היה עושה כן, ניתן היה, איכשהו, להאמין בעניין שיש לאותו ציבור בהתנהלות של אנשי ציבור והשפעתה על חיי הפרטים בציבור).
כל אדם, ביום מן הימים, עתיד להיות (בפוטנציה) איש ציבור- זו מהות השיטה הדמוקרטית שלנו, שבה אדם מן הישוב, יכול בעוד 10, 20, או 30 שנה להיות ראש ממשלה או איש ציבור (במקרה של אולמרט זה היה צירוף מקרים מעוות, איך משתרך בסוף ברשימות הליכוד הפך ראש ממשלה... אך זהו כבר עניין לרשומה נפרדת). אם תאמר שכל איש ציבור זכאי להפשטה פומבית בתקשורת (שזו ואריאציה קצת אחרת של גלגול בזפת ובנוצות...) הרי שתפגע בצנעת הפרט של כל אדם שהוא, שכן מי יודע אם 'כל אדם מן הישוב' לא יבחר ביום מן הימים להתמודד על משרה ציבורית, או אף לכנסת? עצם היותו של אדם איש ציבור, אינה מצדיקה אוטומטית חשיפת כל פרט מחייו, אלא צריכים להיות פה שיקולים אשר מצדיקים את שליפת צנעת הפרט של האדם (הגם ח"כ הוא) ממקומה הטבעי אל עבר רוח הפרצים של המבט החטטני הציבורי.
לא בעצם היותה של ח"כ אסתרינה טרטמן אשת ציבור, הוצדק לשלוף באופן אוטומטי את עברה, אלא רק כאשר המקרה מצדיק זאת, על מכלול נסיבותיו... דומה שבמקרה דנן נסיבות המקרה, ואינטרס הציבור לדעת, גברו על צנעת הפרט, אך מאידך, לא תמיד זה כך. אני רוצה לקוות שאת מה שהתקשורת עשתה, היא עשתה מתוך שיקול דעת ולא מתוך רפלקס מותנה, שאם תאמר כך, הרי כל אדם בישראל (בהיותו איש ציבור בפוטנציה, שכן זו מהות הדמוקרטיה) יוטל אל תוך הנהר הגועש, הקר, והלא-נעים של עיניים חטטניות של הציבור, רק משום שלתקשורת מתחשק.
פרק ב': על תרבות התארים כמותג
אי-אפשר להתייחס לפרשת טרטמן ללא התייחסות לרקע החברתי שהצמיח את הפרשה. כמו שעבירת האינוס אינה צומחת יש מאין, אלא ברקע נורמטיבי-תרבותי-חברתי של החפצת האישה, וזאת בחברה שבה תרבות סרטי הפורנו והחפצת האישה נפוצה, כך גם פרשת טרטמן, אבוי אם נתעלם מהסביבה החברתית אשר הצמיחה את הפרשה. אני דנה בסביבה חברתית אשר בה אדם נמדד לפי קידומו בעבודה, וכמות התארים והתעודות שצבר + איכותם (מפתח לבדיקת איכות: אוניברסיטה: טוב, מכללה: רע, וכן הלאה חלוקה שטחית של 'חלוקת ציונים' לתארים ולתעודות).
הפרסומת לדרבי, אשר מככבת עתה על חלונות האוטובוסים, אומרת הכל. בפרסומת לדרבי נראים צעירים (ייצוגיים, חייכנים, אבל הסגידה לנעורים מעל גבי הפרסומת היא כבר נושא לרשומה נפרדת...) אשר מספרים שהם סטודנטים בדרבי וכבר... וכאן יבוא שם מפוצץ של איזו משרה נחשקת, אשר שכמותי יסתכלו על שמה בעיניים אוזלות וכלות... איזו משרה נהדרת, מנהל שיווק של משהו, מנהל לקוחות של משהו, מנהל תפעול... צחוק צחוק. כל מי שבילה כמה שנים במקומות עבודה יודע שהשמות המפוצצים להחריד אינם אומרים דבר על איכות המשרה. אלא מאי? זוהי התרבות אשר בה כל אדם שהוא, בעיקר צעיר (שאמנם פניו הצעירות והרעננות ומראהו הצעיר מהווים יתרון, אך לצד יתרונות הנעורים יש גם חסרונות, הכפיפות לדעת הקהל סבתא-דודה-אמא), נמדד לפי ההישגים שלו.
הצעיר שהוא שנה שלישית בדרבי ו"כבר" עם דגש על ה"כבר" מנהל את המשמו (תפעול/לקוחות/קשרי חוץ או כל שם עסקי מהמם-את-השכל אחר), בא לאמו/סבתו/דודתו/חבריו/הבחורה בדייט ובשורה בפיו: הוא לומד בדרבי והוא "כבר", כך וכך וכך... הגם שאם נבדוק את המשרה לתוכנה, נראה ריק גדול, ותיאור פומפזי כל כך לעבודה אפורה ומעצבנת כל-כך, אך מה בכך? אנו חיים בחברה שהכבוד שלך אבוד, אלא אם כן השגת כך וכך וכך (תרבות הטלנובלות מובילה בהעלאה על נס של תרבות ההישגים... שם כל שחקן שאשתו תבגוד בו בפרק השלישי עם הטבחית של המאהב לשעבר שלו... הוא "מנהל מכירות בכיר" ... או "מנהל -משהו-בכיר"...).
תואר בדרבי אינו תואר-משהו, אינו דורש שקידה-מי-יודע-מה כמו לדוגמא תואר באונ' ת"א, או באונ' הפתוחה (האוניברסיטה אשר נדרשת בה הכי הרבה השקעה), אבל הכבוד, ומה אם נעשה קיצור דרך ונלמד בדרבי/טורו/לטביה? אז מה אם נקבל תואר ראשון ללא שכמעט פתחנו ספר או הלעטנו את צינורות הקליטה של מוחנו במידע לרוב?אז מה, מה חשוב הידע? העיקר התואר - זו תרבות הדילוג, קיצורי הדרך והקפיצות כי מה שחשוב זו לא ההשכלה, לא העשייה, אלא התואר וה-title.
בתוך תרבות זו עשתה אסתרינה מה שעשתה. אין להצדיק אדם שביצע אונס אך ורק משום שאנו גדלים בתרבות של פורנוגרפיזציה והחפצת האישה. אין להצדיק את התרמית בזעיר אנפין של אסתרינה אך משום שאנו חיים בחברה אשר מודדת אדם לפי תאריו, לא משנה כמה משובשים יהיו (כגון מדרבי), העיקר התואר ולא הידע וההשכלה (אוטודידקט עם המון ידע והשכלה לא יוערך, במידה ואין לו תואר "רשמי" כמו בור ועם הארץ עם 'אות הקין', קרי תואר שנקנה בדרבי/לטביה/טורו וכו') - אבל מעשה של אסתרינה טרטמן, שהוא הקצנה-רבתי של מקובלות חברתית, מהווה הזדמנות להתחקות אחר העקבות, ואחר הארכיאולוגיה של הלך רוח חברתי מיוחד זה, שבו אנו מחשיבים את התארים יותר מאשר את האדם...
בימי הביניים הכנסייה מכרה אינדולגנציות לכל דורש, תוך הבטחה שבעולם הבא הם "ייפדו" ו"ימחלו". דומה שבימינו, ככל שהדבר נוגע לתארים שלא שווים שום דבר (קרי שלא פותחים לאדם צוהר להשכלה אלא עושים דילוג מהיר מעל חובות ההשכלה, רפרוף-ידי-חובה כדי לקבל את ה"תואר"), כמו שאדם רכש אינדולגנציות בעבר, הוא רוכש כיום תארים, אשר 'יפדו' אותו בהווה מ'קלון' חברתי של 'לא משכיל' או 'אחד שלא עשה עם עצמו כלום בחיים'.
אנשים רבים בחברה שלנו, מפריזים קצת בתיאור השכלתם, כסמפטום לחברה אשר בזה לידע אוטודידקטי ("כל מה שהוא לא למבחן הוא בזבוז זמן, ואם אפשר לקבל 90 במשפטים ללא קריאת פסקי דין, אז don’t just stand there, lets get to it, אבל מקדשת "תארים" ו"תעודות" - הן כאלו של "השכלה" והן תארים מפוצצים ממקום העבודה ("מנהלת שיווק בינ"ל ואחראית על קשרי לקוחות" או אנא עארף...).
מה שאסתרינה עשתה אינו נדיר על-רקע הנורמה החברתית של מדידת אדם עפ"י תוארו. זה לא מוצדק כי זוהי אי-אמירת האמת לציבור, והיא היתה צריכה להגיד את האמת, שאינה לא מכובדת (3 שנות לימודי תעודה בבר-אילן + 3 שנות לימודים לתואר, אומנם במכללה מסופחת שכזו מחו"ל, אבל עדיין - אין להקל בכך ראש), אך לא ניתן 'לקרוא' את הפרשה ללא הזדמנות ללמוד דבר או שניים על 'דרכיה המוזרות' של החברה המערבית, בה כל אדם נמדד לפי "תואר".
פרק ג': על 'מיהו חולה?' ועל 'מיהו נכה?'
פרשת אסתרינה טרטמן העלתה אל הדיון הציבורי את יכולתם של בעלי נכויות לשמש בתפקידים ציבוריים. האם זה רצוי? במקרה של טרטמן היו הדברים קצת על גבול האפור, שכן קיבלה סכומים נאים מן הביטוח הלאומי, בעבור נכות שהצהירה עליה, אך הכריזה במקביל שאפשר לעבוד בכנסת עם נכות זו, שכן זו עבודה "קלה וקלילה" (ההתייחסות לעבודת הכנסת כאל משהו נונשלנטי, וקליל, היא נושא להתייחסות בפסקה נפרדת במאמר זה).
האם אנשים נכים אינם יכולים להיות חברי כנסת? לטעמי, כאשר עצם ישיבתם בכנסת למרות נכותם, מהווה אמירה של ייצוג מגזר מסוים, על אף נכותם, העלות של השעות בהן אינם יכולים לתפקד אינה מגיעה לקרסולי התועלת שבעצם ישיבתם בכנסת. תארו לכם נכה צה"ל, הסובל מפוסט-טראומה, ואשר ימים אינו יכול לתפקד בשל מוראות המלחמה. הגם שלכאורה העסקתו כח"כ תהא לא יעילה, הרי שלעצם הימצאותו בכנסת חשיבות מבחינת יכולתן של קבוצות מוחלשות להגיע לייצוג ישיר בכנסת, ואי-היכולת לעבוד לפעמים, מתקזזת עם החשיבות שבייצוג אוכלוסיות מוחלשות במישור הפרלמנטרי, ע"י 'אנשים משלהם' ולא ע"י עסקנים בעלי עניין, אשר מתיימרים לדבר בשמם של אוכלוסיות מוחלשות, אך עושים לביתם.
בכלל, הנוכחות הדלה בישיבות הכנסת וההשתתפות המביכה בהיקפה של חכ"ים בכל מיני מסיבות ה'מי ומי' בבגדים נוצצים תוך שהם משיקים כוסות שמפניה, אומרת שאין זה משנה אם יש ח"כ עם 'פגיעה מנטלית' בכנסת, שכן תפקודם של ח"כים אשר נוהגים לפקוד מסיבות סלברטאים ע"ח עבודת הכנסת, הוא סימן רע בהרבה מאשר מי שנתגבר על נכות קשה וכחלק מתהליך הפיכת סיפורו האישי לעניין ציבורי, התמודד, ונבחר לכנסת, ובשל נכותו שעות עבודתו פחותות יותר. זה פחות גרוע מאשר ח"כ אשר ללא כל נכות פיזית/מנטלית, סבור שחברות-בכנסת זה בית תענוגות של התחככות בראשי המשק בישראל, באנשי ההון וההייטק ובסלבריטאים, ולכך (ליצירת קשרים עסקיים עתידיים לתקופה שלאחר הפנסיה מח"כיות) הוא מקדיש את כל עיתותיו בכנסת.
ללא קשר לשאלה אם המקרה של טרטמן, הוא המקרה האמיתי של נכה שהתגבר או לא (לא ניתן לדעת, שכן, ביהמ"ש, כאשר באה לפניו תביעת נכות, אינו יכול להעריך במדויק את הנכות, וכבר היו מקרים מעולם של טעות מצערת לכאן או לכאן), הרי שחשוב להבין שכאשר ישנו מקרה של 'נכה שהתגבר', גם אם יכולת עבודתו בכנסת תהא מופחתת מבחינת השעות, הרי שכל אדם נוסף בכנסת אשר מייצג באמת מגזר בציבור ולא את מגזר ציבור העסקנים וקבלני הקולות, הרי זה משובח.
פרק ד': על עבודת הכנסת
את דבריה של טרטמן יש לבחון כמכלול: יש ולח"כ או לאיש ציבור עושים עוול, בעצם חשיפת פרטים אודותיו בצורה מוגזמת (ההסבר שטרטמן סיפקה אח"כ הוריד בכמה טונציות את המופרזות שבשקריה, וכן, היא לא דייקה לגבי תאריה, אך לא ברמה שבה תיארה זו התקשורת), אך כדי לבחון 'האם נעשה פה עוול', יש לבחון את מכלול הנסיבות.
אסתרינה טרטמן לא ראתה מניעה לעבוד כחברת כנסת שכן מדובר ב'עבודה קלה שכולה דיבורים'. לא מזמן, בכתבת פרופיל אודות שלי יחימוביץ תואר כיצד בחריצות רבה היא למדה נושאים רבים הקשורים בסטטיסטיקות חברתיות וכלכליות, כיצד היא עובדת ללא הפסקה, נפגשת עם ציבור וכו' וכו'- זוהי ח"כית, כפי שח"כית ( או ח"כ) צריכים להיות.
הרשו לי לעצום לרגע עיניים, לדמיין שאני במדינת אוטופיה, ולפנטז על הבלתי אפשרי: יום עבודתו של ח"כ, כפי שהוא נראה במדינה מתוקנת: יום עבודה זה מורכב מלמידה דקדקנית של סוגיות חברתיות-כלכליות, תוך ניצול התקציב הכמעט בלתי מוגבל ל'קשר עם הבוחר' לצורך צילומים של קלסרים עבי-כרס של משרדי ממשלה בהם סטטיסטיקות לגבי אבטלה/עבודה משק וכו', ולמידתם השקדנית עד השעות הקטנות של הלילה. הח"כ הזה, בפנטזיה שלי, מקבל פניות רבות מהציבור והעוזר הפרלמנטרי רושם אותן בדקדקנות, ובסוף יום העבודה הח"כ עובר על הרשימה, מרקר צהוב בידו, וכל אימת שהוא משיב על פניה הוא ממרקר. אותו ח"כ ימצא את עצמו בשעות הקטנות של הבוקר, טרם הפקקים, בנסיעה למקומות רחוקים כגון שדרות או קריית שמונה, כדי להיפגש עם תושבים שם וכדי לעמוד על מצבם מקרוב. אותו ח"כ, בפנטזיה שלי, ממדינת אוטופיה, מכתת רגליו ומבקר במתנ"סים, בלשכות העבודה, במקלטים לנשים שברחו מגברים מכים, בבתי ספר לילדים הסובלים ממוגבלויות, ועומד מקרוב על הבעיות החברתיות בארץ.
בפנטזיה שלי אותו ח"כ מבקר בבתי המעצר כדי לעמוד מקרוב על תנאי-בית המעצר, לאחר שקיבל מכתבים בכתב יד של עצורים (כשח"כים ביקרו בבתי כלא זה היה משום שדרעי היה כלוא שם, במהלך ריצוי עונשו בכלא מעשיהו). בפנטזיה שלי אותו ח"כ חורק שיניים בעצבנות כי ההתכתבות עם רשות שלטונית זו או אחרת או עם שר, לטובת אזרח מאן-דהו זה או אחר, מוציאה אותו מכליו (בשל אטימות השר או הרשות השלטונית לצרכי האזרח הקטן).
בפנטזיה שלי אני רואה את אותו ח"כ משתתף בשקדנות בוועדות כנסת, כדי ללמוד באדיקות אודות הצרכים האמיתיים של ציבור מסוים בהקשר של הצעת חוק מסוימת, אותה ישפר בעקבות הצעות נציגי הציבור, ולא משום שהצעת חוק בעיניו זה כלי לתפיסת זמן מסך (ראה ערך... כל ח"כ שאתם רק יכולים לחשוב עליו). זוהי פנטזיה פרועה, דמיונית בעליל כאשר מדובר בח"כים רבים, זוהי תמונת מציאות כאשר מדובר, לדוגמא, בח"כ תמר גוז'נסקי האלמותית לשעבר... (לו כל הח"כים היו כמוה...)- רוצה לאמר, כאן, שדבריה של טרטמן כאילו 'עבודת הכנסת' זה משהו קליל, שגם לאחר תאונה ניתן לנפוש בו מ"עבודות אמיתיות" (כגון בבנק), מעידים על יחס כמה מהח"כים לעבודת הכנסת, כמעין נופש ע"ח משלם המיסים, נופש בו בלוטות העבודה שבמוח מתעוררות רק למראה מצלמת תקשורת, או אז צריך לקום ברעננות ו'להצהיר הצהרה...' ולחזור לנוח...
