כבר חודש ימים שאני ואשתי האהובה גרים בגבעתיים. ההחלטה לעבור לקרת הסמוך לעיר הגדולה לא הייתה קלה, אולם מחירי הדירות השכורות המאמיר לשחקים, יחד עם תחושת מיאוס כללית מההווי התל אביבי, זירזו את המעבר מזרחה והפכו אותו לקל ונעים משציפינו.
אחרי המולת המובילים, סיידים והשכנים שבאו לומר 'ברוכים הבאים' (אבל לא הביאו שום עוגה או תופין אחר, הקמצנים), התיישבנו בסלון החדש והגדול, הצתנו סיגריה שאחרי ונשמנו לרווחה. זהו, אנחנו תושבי גבעתיים. צמרמורת קלה אחזה בנו למשמע הסטטוס החדש, ולכן החלטנו, כמו כל מי שעוזב את תל אביב עבור אף אחד, לחפש פינות חמד שיזכירו לנו את תל אביב האהובה של פעם.
פרנק זאפה אמר פעם כי "מדינה איננה נחשבת מדינה אם אין לה חברת תעופה לאומית ומבשלת בירה. זה עוזר אם יש לה נבחרת כדורגל או נשק ביולוגי, אבל המינימום הוא מבשלת בירה". כפרפראזה קצרה על דבריו של הפסיכופט, ניתן לקבוע בוודאות כי עיר איננה נחשבת עיר אם אין לה סושייה. חיפשנו סושייה בגבעתיים ומצאנו אחת, 'סוֹרָה' שמה. חבשנו קסדות וטרטרנו עצמנו אל עבר דרך השלום, ממש על גבול גבעתיים-תל אביב, כדי לנסות רולים ואינסייד אאוט בארומה גבעתיימית.
ציפינו למקום קטן ולא מרשים, אך קיבלנו את העדות הראשונה שגבעתיים אינה נופלת מאחותה הגדולה. סורה שוכנת ממש מתחת ל'בית הורד' הידוע בשמו 'הבניין של ערוץ 10' והיא מרשימה ומעוצבת לעילא ולעילא. 13 שולחנות עץ כבדים עם נר במרכזם, בר בצורת ח' עם כ-10 מקומות ישיבה, אהיל ענק מימדים הנותן נופך מלכותי למקום, צבעי בז' שולטים ואווירה כללית נעימה ורגועה.
קובי, המלצר, הושיב אותנו בשולחן ואז שמנו לב לפרט חשוב מאוד: הכסאות בסורה הם הכסאות הנוחים ביותר שלקוח במסעדה יכול לבקש. מרופדים היטב, לא שוקעים מדי ומשענות הידיים נמצאות בדיוק בגובה המתאים. התרווחנו והבטנו בתפריט. אסיה זה כאן, בגבעתיים. נודלס או אורז מוקפצים עם עוף, בשר או פירות ים, מנות ראשונות בניחוח אסיאתי, מרקים ספייסיים, סלטים, בשרים ודגים ועוד. כבר הבנו - פה קשה ליפול.
אז התחלנו עם הראשונות: קימצ'י (7 שקל), חמוצים יפניים שהיו על הגבול הדק בין חמצמץ למתקתק והיו עונג גדול; מרק מיסו (15 שקל) שהכיל קוביות טופו, בצל ירוק ואצות ווקאמה וחימם את ליבנו במהירות; טאטקי טונה (38 שקל) - פיסות טונה צרובה בקראסט של שומשום עם קרם סויה ויוזו, שהיו פשוט תאווה לחיך והראו ששימוש נכון בחומרי גלם טריים הופך מנה מנצחת לאלופה. מכיוון שהיינו מעט הלומי אלכוהול מליל אמש, וויתרנו על היין המבוקש וליווינו את האוכל בשני בקבוקי קולה ZERO (12 שקל הבקבוק).
להחלטה על העיקריות ביקשנו את עזרתו של קובי, אחד המלצרים הטובים שנתקלנו בהם מימינו, שנתן שירות נעים ויסודי ולא נטה להתחנחנות או התנשאות כמו שקורה עם מלצרים במקומות רבים כל כך. התלבטנו בין הסושי והרול האלה למאקי והפוטו מאקי ההם, וכדי להימנע מבלבולים שמנו את מבטחינו בקובי, שהביא במהרה לשולחננו ארבע מנות: ספיידר (43 שקל), המורכב מסרטן, אבוקדו, אספרגוס ומלפפון, הכל עטוף בטוביקו (ביצי דג קטנטנים) עם ספייסי מנגו מיו בצד. הספיידר התגלה כבחירה מוצלחת מאוד, המכיל טעמים שונים המשלימים זה את זה לכדי טעם אחד גדול ונפלא.
'סורה פירמיד' (34 שקל) - ספייסי סלמון ושרימפס טמפורה, אבוקדו, גזר, אספרגוס, מלפפון ובצל ירוק עטופים בטמגו ועם ספייסי מיונז - היה מצוין וסחט אנחות שלא הותירו ספק - זה טעים. גם ה'אקאמי ספיישל' (49 שקל) לא אכזב - ספייסי טונה, שבבי טמפורה, שערות צנון, אבוקדו עטוף בטונה צרובה (טרייה וטעימה כמו ההיא מהמנה הראשונה) עם רוטב יוזו וטריאקי - ונעלם בקרבנו במהירות האור.
אבל השוס הגדול של הערב היה, ללא כל ספק, ה'בלאק דרגון' (42 שקל) - רול המכיל שרימפס טמפורה, אבוקדו, מלפפון, גזר ובצל ירוק, עטוף בצלופח עם טריאקי ושומשום. מדובר במנה מושלמת מכל בחינה - טעם, ריח, צבע, צורה. אם יכולנו, היינו אוכלים ממנה עד הבוקר שלמחרת. גם אבי, הבעלים החביב והגאה של הסורה שבא לומר שלום, הודה שהבלאק דרגון היא אימפריה אמיתית.
חשבנו לוותר על הקינוחים מסיבה אחת ויחידה: הן לא הופיעו בתפריט. רגע לפני שהאהובה יצאה לרעות שוקולד בשדות זרים, הגיח קובי והודיע כי רשימת הקינוחים ניתנת באופן אישי לכל שולחן, ללא כל צורך בתפריט קינוחים כתוב. אז שמנו מבטחנו בקובי ושוב לא התאכזבנו: 'שוקו דנגו' (36 שקל), שלושה שיפודי טראפלס מצופים טמפורה שלוו ברוטב וניל מתקתק מעולה נתנו סיומת מתוקה וטעימה לארוחה אסיאתית נהדרת.
לפני היציאה מהסורה התיישבנו בפינת העישון הנוחה, הפרחנו טבעות עשן לאוויר הצח וידענו שהחיים בגבעתיים לא יאכזבו אותנו. וגם אם כן, תמיד אפשר לברוח לאסיה הקטנה בסורה.
