לצום ולא להשמין

כמומחה עתיר ניסיון של למעלה מ-20 שנה בכירורגיה פלסטית בעל התמחות מיוחדת בשיקום פנים של ילדים ובני נוער בעלי מומים מולדים בארה"ב, ממנה עליתי לישראל לפני כ-3 שנים. בישראל בה אני משמש כמנתח פלסטי בשנים האחרונות, אני רואה את תופעת הניתוחים הפלסטיים בבני נוער, מתוך הכרות עם החברה והתרבות בשני אזורים אלה בעולם שהאחרון עסוק בחיקוי מסיבי של הראשון.

כיכר הלחם היא עיקר מזונם של עניי הארץ. בראיון טלוויזיוני אמר בעל מכולת באחת מערי הפיתוח: "יש משפחות שקונות 8 לחמים לשבת". 8 לחמים לשבת! זה אומר, שקיימות משפחות שארוחה מזינה אינה עולה על שולחנן באף אחד מימות השבוע, אפילו לא בשבת. בשבוע האחרון, כחצי מיליון ילדים אינם מקבלים אפילו כריך לארוחת הבוקר, הצהרים או הערב. בעוד שרי הממשלה יושבים בנינוחות בכיסאם כשבטנם מלאה, לכרבע מתושבי ישראל מקרקרת הבטן.

האישה הישראלית, בתקופת ההיריון, באופן מובן, נחושה לדעת שהכל בסדר ושהכל תקין, אולם מידת החרדה שלה גבוהה יותר מזו של מקבילותיה בעולם. קשה לדעת מה הסיבות לכך. האם הדבר קשור להיסטוריה למודת הצרות והסבל של העם היהודי? האם אלה אותם גנים של "אידישע מאמע" העוברים מדור לדור? ואולי הסיבה נעוצה ברמת המודעות הגבוהה של הישראלית לעולם התוכן של הבריאות והרפואה?

בהנהלות של חברות מוזכרות לעיתים המילים "בדיקת נאותות" (due diligence) בהקשר שמעורר חשש מפני הבאות. כידוע, בדיקת נאותות נערכת בדרך כלל על-ידי גופים חיצוניים לחברה, כגון: גורמים השוקלים להשקיע בה, לרכוש בה אחזקות או להעמיד לה אשראי, וכן חתמים לקראת הליכי גיוס הון מהציבור.