"על השופטים להיות יותר מלומדים מאשר שנונים, נכבדים באמת ולא רק סבירים ויותר שקולים מאשר בטוחים בעצמם. אולם מעל לכל היושרה היא זו שאמורה להיות מנת חלקם ומידתם החשובה ביותר" (פרנסיס בייקון, 1597).
שלטון החוק הוא האחריות העליונה של ממשלה, כל ממשלה, והיסוד החיוני ביותר בהגנה על שלטון החוק במובנו הרחב הוא עצמאותה של הרשות השופטת. עצמאות שיפוטית הינה יסוד מכריע במדד האמון שהציבור רוחש לבתי המשפט ובראש וראשונה לבית המשפט העליון וזאת משום שעל הציבור להיות משוכנע מעל לכל ספק סביר שכאשר השופטים באים לחרוץ גורלות, הם יעשו זאת ללא משוא פנים ובהתאם לחוק. ומשום שהשופטים הם בני אדם, אמינותה של מערכת המשפט תלויה במידה רבה ברמתם האישית והמקצועית של השופטים. הדברים הללו נכונים לכל הערכאות השיפוטיות, אולם חשובים שבעתיים כשהדברים נוגעים לשופטי בית המשפט העליון.
בית המשפט העליון הוא מוסד חזק, אולי החזק ביותר במדינה. הוא זה שמפרש את החוק ואת חוקי היסוד שהם למעשה מעין חוקה, הוא זה שקובע את נורמות המוסר שלנו, מאזן את זכויות האדם, ואת חירויות הפרט אל מול צרכי החברה, שומר על חומות שלטון החוק ומגן על הדמוקרטיה. זוהי הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר ולמעשה זרוע שלטונית בעלת עוצמה אדירה, שמניעה תהליכים של אבולוציה חברתית ומשפיעה באופן עמוק מאד על עיצוב פני החברה בישראל ועל חיי כל אחד מאזרחיה.
שאלות של דת ומדינה, איזון צרכי הביטחון מול זכויות האדם, זכויות נשים, זכויות הומוסקסואלים, זכויות הוריות וזכויות ילדים, זכויות חברתיות - קשה למצוא ולו נושא אחד בעל משמעות ערכית ושנוי במחלוקת ציבורית שלא מגיע לפתחו של בית המשפט העליון והוא זה שאומר את המילה האחרונה. אין עליו ערעור. בשל הנטייה הגוברת ולא רק בישראל, להביא כל "תפוח אדמה פוליטי לוהט" להכרעתם של שופטי העליון, זהותם האישית והשקפת עולמם הופכים גם הם לסוגייה במחלוקת ואופן מינויים למרכיב מהותי באמון שהציבור רוחש למערכת המשפט. וגם זה לא רק בישראל.
שיטת המשפט האמריקנית שונה בתכלית מזו הישראלית ומסובכת ממנה בהרבה, אם כי גם שם את המילה האחרונה בסוגיות העקרוניות ביותר, אומר בית המשפט העליון הפדרלי בוושינגטון. בניגוד לשיטה הנוהגת בישראל, בארצות הברית ממנה הנשיא את שופטי בית המשפט העליון ומינוים טעון את אישור הסנט, אולם בטרם יאשר הסנט את מועמדי הנשיא, הם נאלצים לעמוד בחקירה פומבית צולבת, לעיתים אכזרית, של חברי הוועדה הרלוונטית בסנט ולא כל מועמדי הנשיא זוכים לאישור.
בקנדה ממנה ראש הממשלה את שופטי בית המשפט העליון ובבריטניה על-פי השיטה המסורתית, שופטי בית המשפט הגבוה לערעורים, The Law Lords, הם גם חברים בבית הלורדים, הבית העליון בפרלמנט הבריטי. הממונה על מערכת השפיטה, מעין נשיא בית משפט עליון, הוא גם שר בכיר בקבינט הבריטי.
בשל התפקיד המרכזי של בית המשפט העליון בהכרעות גורליות, מדינות לא מעטות בעולם המערבי נוטות לבחון מחדש את דרך מינוים של השופטים. בקנדה מתרבים הקולות הקוראים לשינוי השיטה ולהקמתה של ועדה מייעצת לבחירת שופטים. אפילו בבריטניה, ערש השמרנות והמסורת הפוליטית המפוארת התקבלה ביוני 2003 החלטה להקים בית משפט עליון חדש שיהיה מנותק מן המערכת הפוליטית וכשנתיים אחר כך אושרה ההחלטה בבית הלורדים וקיבלה תוקף של חוק.
השינויים המתהווים מובילים, בצדק, מגמה ברורה: למזער את מעורבותה של המערכת הפוליטית בתהליך מינוים של השופטים כשהשיטה האמריקנית נתפסת כגרועה ביותר. הכל מכירים בעובדה שאין אפשרות לנתק לחלוטין את חבל הטבור בין שלוש רשויות השלטון, ויש להשלים עם מעורבות מסוימת של הרשות המבצעת והמחוקקת בתהליך בחירת השופטים, שהרי גם השופטים אינם עומדים מעל לחוק, אולם ההכרה שיש צורך להרחיק את השפעתה של הפוליטיקה היומיומית מתהליך המינוי גוברת גם במדינה כמו בריטניה ועל-פי השיטה החדשה שופטי בית המשפט העליון ייבחרו על-ידי ועדת מינויים נרחבת.
במשך שנים לא היתה ביקורת משמעותית על אופן מינוי השופטים בישראל ולא התקיים שיח ציבורי של ממש, אולי משום שעד לא מכבר יעילותם המקצועית ויושרתם האישית של השופטים שמונו לא הוטלה בספק. השיטה עבדה. בשנים האחרונות חלה שחיקה מדאיגה באמון הציבור במערכת המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט ובשל התפקיד המרכזי של בית המשפט העליון בהכרעות גורליות, דומה שיש חשיבות עליונה בבחינה מחודשת ושקולה של שיטת המינויים הנוהגת גם בישראל. מה שהיה נכון בשנים עברו לא בהכרח נכון למאה ה-21 ואט אט החל לחלחל הספק אם השיטה הנוהגת אכן מביאה למינויים של השופטים האיכותיים ביותר.
את דגל הרפורמה נושא שר המשפטים פרופסור דניאל פרידמן וכל כך הרבה רפורמות הוא מבקש לבצע בתקופת כהונה קצרה, עד שהמערכת כולה לקתה בסחרחורת: אופן מינוי היועץ המשפטי לממשלה, מינוי פרקליט המדינה, הגבלת משך כהונת נשיאי בתי המשפט ומה לא. יותר מדי ומהר מדי. אולם כפי שמתבקש מייעד השר את עיקר המאמץ לרפורמה בדרך מינוים של השופטים. בשל יחסיו המעורערים עם נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, הוא נתפס, לא בלי צדק, כבעל אג'נדה אישית והוויכוח בין השניים גולש לא אחת למאבק פוליטי כוחני: ביניש שואפת לשמר את כוחה הרב ופרידמן מבקש להמעיט מכוחה. ואף על-פי כן ראוי לבחון את הצעותיו בקפידה ולבור את המוץ מן הבר. מינוי שופטים באמצעות ועדת בחירה היא שיטה נכונה, אולם סוגית הרכבה של הוועדה ומשך כהונתם של חבריה ראויים לעיון מחודש ולרפורמה מסוימת.
הוועדה למינוי שופטים מונה תשעה חברים ובראשה שר המשפטים. לצדו, דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון ועוד שני שופטים עליונים, שני חברים בלשכת עורכי הדין ועוד שלושה פוליטיקאים: שר נוסף ושני חברי כנסת, אחד מן האופוזיציה. אף-על-פי שלכאורה זו ועדה מאוזנת היטב ואנשי המקצוע עולים בה במספרם על הפוליטיקאים, הניסיון בעת הזאת מלמד שמשקלם הסגולי של שלושת שופטי העליון בוועדה היה כה גדול, עד שהוא מייתר למעשה את עצם קיומה ובפועל ועד לאחרונה שופטי העליון היו אלה שמינו את עמיתיהם למשכן.
הוועדה היתה קיימת רק למראית עין ולצורך רקיחת דילים. לא זו בלבד שהוועדה מצומצמת מדי וככזו קלה לתמרון, אלא שאותה ועדה ממנה את השופטים לכל הערכאות ולפיכך מאפשרת דילים בין הערכאות השונות והתפתחה שיטה של שמור לי ואשמור לך שלא בהכרח תורמת לאיכותם של השופטים הנבחרים וכבר היו דברים מעולם.
משום כך יש לשקול בכובד ראש כמה מעמדותיו של פרידמן, כמו למשל, להבדיל במשהו בין הרכב הוועדה שבוחרת את שופטי בית המשפט העליון ובין זו שממונה על בחירת השופטים בערכאות הנמוכות יותר ובכך לצמצם מאד את היכולת לבצע עסקות בין הערכאות.
כדי ליצור במוסד החשוב הזה את אותו פסיפס אנושי שיוביל הן מן הבחינה האינטלקטואלית והן מן הבחינה המקצועית, יש בהחלט מקום לצרף לוועדה שני נציגי ציבור מתחומים שונים, כמו למשל אנשי אקדמיה, אולם אסור בתכלית האיסור להוסיף לוועדה עוד פוליטיקאי, כפי שמציע פרידמן, ובכך להפר את האיזון העדין של המעורבות הפוליטית במינוי השופטים, במיוחד השופטים העליונים.
בית המשפט העליון איננו נחלה פרטית של איש, לא של ביניש ולא של פרידמן, הוא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל ושיח ציבורי גלוי בהליך הבחירה יתרום להגברת האמון ביושרה של השיטה. מה שנחוץ עכשיו כדי להשיב את אמון הציבור הוא שיתוף פעולה בין כל הגורמים כדי להביא לכך שייבחרו השופטים הראויים ביותר, שכן הם אלה שעתידים להכריע בנושאים הבוערים שיעצבו את פני החברה בישראל.
