כאשר שלמה נחמה (יו"ר בנק הפועלים דאז) הודיע שהוא שיכנע את (פרופסור) אמיר (ברנע) להיות דירקטור בבנק, אמרתי לו מייד שזו טעות קשה וזאת לפני שידעתי מספיק על פרופ' ברנע. הכרתי די טוב את אחיו. בתו לא רק היתה שכנה שלי אלא גם יועצת משפטית של ארגון שעמדתי בראשו. על-פי שני אלה היתה לו פתיחה לא רעה אצלי. אפילו טובה.
בכל זאת התנגדתי כי אני מאמין שהמומחים האקדמיים הגדולים ביותר בתחומם – ואמיר הוא ללא ספק אחד כזה בבנקאות ונילוויה - לא יכולים להיות פעילים בתחום מומחיותם בחיי היום-יום. כאן הם מכשלה. הם לא יכולים להשתחרר מתורתם ונדמה להם שחיי המעשה לא בסדר בעוד התורה אין בלתה. והם מנסים – בדרך כלל – לכוף את התורה על חיי המעשה ונוצרת מייד התנגשות חזיתית.
אמרתי לשלמה שסופר-מומחים וגדולי המבינים התיאורתיים לא יכולים להפנים את העובדה שחיי המעשה שונים בלא-מעט היבטים מן התיאוריה: המציאות היא התוצאה של ניסיונות קודמים להחיל את התיזות על עובדות החיים ולאנוס אותן. לא הולך. לא משנה כמה יצעק המומחה – החיים ילעגו לו. ימשיכו בשלהם. הדבר דומה למה – להזמין רב לכהן בדירקטוריון ולבקש ממנו לאשר פעילות בנקאית בשבת, כי אי אפשר ללא שירותים כאלה בנמל התעופה.
אמרתי לשלמה גם שיש ניגוד עניינים מובנה בין מומחיות אקדמית לבין שליחות בדירקטוריון, שכן מרגע שמומחה לבנקאות יושב בדירקטוריון של בנק, חלה עליו חובת הנאמנות לבנק והוא מוגבל בפעילותו האקדמית, כי אין הוא יכול לנתק אותה לחלוטין ממה שקורה בפועל בבנק שבו הוא מכהן; וזה יהיה – גם בלי שום כוונת זדון – ניגוד עניינים. שלמה חשב שאני מגזים ואני חושב שלא; אולי קשה לעכל את הטיעון שלי, אבל הוא תקף. שלמה גם אמר לי שבכל העניינים האחרים "אל תדאג, כי אני אחראי".
כאשר אמיר צורף לדירקטוריון באופן רשמי איש לא הסתייג. גם אני לא. כי ככה אנחנו נוהגים: מנסים להשפיע על מקבלי ההחלטות בכל דרך אפשרית ואחר-כך להצביע בעד או נגד – אם הדבר כרוך בקבלת החלטה. כמובן שאם הדברים מנוגדים לאמונתי ולהבנתי בצורה שאני חושש ומאמין שעלולה להיות פגיעה חמורה בבנק – לרבות במפקידים, בעובדים או בבעלי המניות – אני מתפטר. ואני מתפטר גם אם קורה משהו שהוא מנוגד לחלוטין לתפיסתי הציבורית, לאתיקה או לעקרונות שמנחים אותי.
בעניין של אמיר ברנע – לא חשבתי כך ואפילו לא כדי הצבעת נגד. הסתפקתי בהרצאת טענותי ליושב הראש. וצדקתי. כמעט בכל פעם שאמיר אמר משהו למדתי משהו תיאורתי חדש - לפעמים חשוב. וכמעט כל פעם גם התעצבנתי. ראיתי את תחזיותי מתגשמות והמומחה נלחם במציאות כמעט כל הזמן וכמעט בכל עניין. והיתה לו דרך מיוחדת להביע את התנגדותו – "אני לא מבין", היה אומר ומבקש הסבר לדברים שמובנים מאליהם אבל לא נראים בעיניו.
ולמרות כל זה אני גורס שאם כבר הוזמן לדירקטוריון אסור היה לעודד אותו לפרוש. זו היתה שגיאה כפולה ויש לה השפעות לא טובות.
אני מבין שהוא התלבט עם עצמו בדבר פרישה אפשרית. היו צריכים להניח לו להתלבט ולקבל החלטה בעצמו. הוא מבוגר אחראי – כך לפחות על-פי גילו. היית צריך, אמיר, לפרוש בצורה מכובדת ולומר את מה שבאמת מתבקש, כי הגעת למסקנה שלא מתאים לך להיות בדירקטוריון של בנק. ואם אתה רוצה את דעתי הבלתי מסוייגת – לא מתאים לך להיות בדירקטוריון של שום דבר כי אתה אופוזיציונר טבעי ודווקאי.
מספרים על פרופסור סוקניק ששאלו אותו פעם על ילדיו והוא אמר שיש לו שניים ואחר מהם ארטיסט גדול. אז אמרו לו: כן, כן, אנחנו יודעים. יוסי ידין הכוכב של התיאטרון הקאמרי. לא אליו התכוונתי, אמר הפרופסור. התכוונתי לשני, ליגאל - לרמטכ"ל. אני חושב, אמיר, שהסיפור הזה מתאים גם לך, שכן התברר שכוכב התקשורת האמיתי במשפחה שלך הוא הפרופסור ולא אחיו - חתן פרס ישראל לתקשורת.
בתור מישהו שפרש מדירקטוריון הבנק מסיבות שאינן צריכות לעניין את הציבור – כפי שנאמר בהודעה שנוסחה בהסכמתך – אתה לא מפסיק לרגע אחד להסביר לציבור למה פרשת ולמה כולם – חוץ ממך - אשמים בפרישתך. אתה גורם נזק, אני מקווה שלא בכוונה תחילה, לבנק, שאותו התחייבת לשרת בנאמנות. והנזק הזה נגרם כי אתה מעדיף את טובתך ואת אשליית תדמיתך על-פני האינטרסים של המוסד שלקחת על עצמך לשרת.
אתה מתהדר בנוצות לא לך – כאילו אין בדירקטוריון הבנק מישהו מלבדך שדואג לאינטרסים של הציבור – בכל מובניו. אתה לא טורח להסביר שאתה לא דח"צ במובן של דמ"צ ואתה מייצר מיצג שווא כאילו דחפו דח"צ בכוח מן הבנק. והרי ידוע לכל מי שטורח לבדוק שיש לבעלת השליטה זכות לפטר אותך והיא לא נקטה בדרך הזו. שליח מטעמה, שאתה יזמת את המפגש איתו, הודיע לך בתגובה לחיבוטי הנפש שלך – שאם תחליט לעזוב היא לא תצטער. וגם היו"ר אמר לך בתגובה לפנייתך אליו והצגת התלבטויותיך המעיקות, שאילו הוא היה במקומך, הוא היה פורש. אף אחד לא ביקש ממך לפרוש ואני מצטער על כך שסייעו לך להפסיק להתלבט דווקא באמצעות עידודך לפרוש. שגיאה.
הטיעון העיקרי שנשמע מטעמך ביחס למה שקרה בבנק הוא ההינתקות של שלמה נחמה מן הבנק ומתפקיד היו"ר שלו. לא אהבת את העניין. כבר אז לא דיברת עם התקשורת ולכן לא יכולת לתקן את ההתרשמות שלה שרק אתה הערת על כך. אני לא זוכר שביקשת הצבעה כדי להתנגד לפרישה. לעצם העניין, כבר אז לא הבנתי את הביקורת שלך. אילו למדת את היתר השליטה שניתן לקבוצת אריסון – מה שהיית צריך לעשות לא רק כדירקטור אלא גם כאיש אקדמיה – היית יודע שלבעל השליטה יש זכות להחליף את יו"ר הדירקטוריון כרצונו. לא היה שום מקום להלין שהדבר קרה. ולמה לא התפטרת מייד אלא רק לאחר התפתלות בת שישה חודשים.
ואם לא נתנו לך לפעול ולהשפיע – למשל: אי-המינוי שלך לוועדה לניהול סיכונים - ואם הגבילו את צעדיך למה לא באת לדירקטוריון והתלוננת; למה לא פנית לוועדת הביקורת; למה לא כינסת לפחות את הדח"צים השונים ולמה לא ניסית לגייס אותנו לסייע לך במצוקתך. התשובה ברורה: אין שום קשר בין רצונך לפרוש לבין מה שבאמת התרחש, או לא התרחש, בבנק. רצית לפרוש ואין לך הסבר אז אתה מטיח האשמות לכל עבר ועוד אומר שאתה לא מדבר ולא מדליף.
הניסיון המשותף שהיה לנו בוועדת התיגמול ודאי אינו מחזק את טיעוניך של חוסר יכולת להשפיע. אתה היית המשפיע המכריע על הדיונים בוועדה. אני ויתרתי על עמדתי ויתר חברי הוועדה הלכו במסלול שאתה התווית. בהתפטרותך, תוך כדי טיעון שלא נתנו לך להשפיע אתה מציג את כל שאר חברי הדירקטוריון כעושי דבריהם של ההנהלה ושל בעלי השליטה. אתה מחזק ביודעין ובחוצפה את הטיעון התלוש לחלוטין הרווח בציבור בכלל ובתקשורת בפרט שכולנו עציצי קישוט שאוכלים סנדוויצ'ים ושותים קפה על חשבון הברון.
בדירקטוריון הזה ישנם והיו אנשים שנלחמו על עניינים שונים וחשובים, החל מדרישות חוזרות לביטול והקטנת עמלות וכלה בפסילת החלטות לתת אשראי כזה או אחר. היו וישנם אנשים שהציגו עמדות תקיפות ומכובדות הן בעניין לקיחת סיכונים והן בעניין התייעלות. בעיר הזאת, דירקטוריון בנק הפועלים, יש והיו הרבה נביאים וגם מוכיחים בשער. התוצאה של הנוכחות התקיפה והעניינית (לא תמיד) של דורות של דירקטורים (ולא של כולם) היא התנהגות מאולפת, נבונה, עסקית, ציבורית ומעשית של הבנק רוב הזמן וברוב העניינים. והמצב השתפר מאוד, בסדרי גודל, מאז שהבנק הופרט. (במאמר מוסגר – מאז שהבעלים איננו גם הרגולטור – הרגולטור לא מפסיק לדפוק את הבנק.)
אני כבר מאריך, אבל יש לי עוד עניין אחד בליבי עליך. כמעט בכל פעם שאמרת דברים השארת אצלי את הרושם הברור שאתה יוצא מנקודת הנחה שהבנק, הנהלתו, הדירקטוריון ובעלי השליטה כנראה לא בסדר. זאת היתה הנימה השלטת. כאשר מכרו משהו חשדת בהם שזה נועד ליפות את התוצאות וכאשר קנו משהו חשדת בהם שזה לא כל-כך לעניין. בכל פעם שהעלית טענות – והיו הרבה כאלה – קיבלת תשובות והיו לא מעט פעמים שהתקבלו דבריך ואנשים הלכו להכין שיעורי בית ולתקן.
כפי שאתה מבין אמיר, אני לא התלהבתי מחברותך בדירקטוריון ולא מתרומתך לבנק. עם זאת אני שב וקובע: אסור היה להזמין אותך לדירקטוריון, אבל לאחר שהדבר נעשה, אסור היה לעודד אותך לפרוש. אני מניח שגם אם לא היו מעודדים אותך והיית פורש לחלוטין מיוזמתך, לא היה נמנע מחול השדים סביב הבנק, סביב הדירקטוריון ובמיוחד סביבך. כי זה עניין של אופי ולא עניין של מומחיות או ידע. ואם אתה רוצה להבין למה בדיוק אני מכוון תקרא את מה שאחיך כותב על ירון זליכה.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
