לצה"ל מאות רבות של מחנות קבע, הפרוסים על פני שטח של 614,000 דונם ברחבי המדינה; חלק מהמחנות נמצאים במרכזים עירוניים או בסמוך להם. מיקומם של מחנות מסוימים יוצר קונפליקט מול שימושי הקרקע המתוכננים בתוכניות המתאר השונות. כמו-כן, חלקם מטילים מגבלות שונות על הפעילות האזרחית בשטח שמחוץ לגבולותיהם, וחלקם יוצרים מפגעים סביבתיים שונים, ובהם רעש וזיהומי קרקע, מים ואוויר.
בשנת 1993 החליטה הממשלה לפנות מחנות צבא ושטחי אש באזורים שבהם יש ביקוש רב לקרקעות ולהעביר את הקרקעות לניהול מינהל מקרקעי ישראל. במשך השנים חלו עיכובים שונים ושינויים בסטטוס המחנות השונים שיועדו לפינוי, ובאמצע 2010 עדיין לא פונו חלק מאותם מחנות, לרבות מחנות שהוחלט לפנותם בעדיפות ראשונה וגם מחנות שמשרד הביטחון וצה"ל הודיעו בשנת 1997 שהם נמצאים בהליך פינוי מתקדם. עקב כך, פריסת המחנות של צה"ל לא בוצעה בהתאם לתוכניותיו.
לפי הנתונים המעודכנים לפברואר 2010, עשרות רבות של מתקנים ושטחי אש של צה"ל, ששטחם הכולל 54,908 דונם, נמצאים בסמוך למרכזים עירוניים. ביניהם נמנים מתקנים ושטחי אש שמערכת הביטחון מעוניינת לפנות, דוגמת שדה דב, מחנה תל השומר, מחנה צריפין, מחנה קסטינה, מחנה גלילות, מחנות טירה ומחנה 80.
פגישות הצוות הבין-משרדי שהופקד על הנושא התקיימו בדרך של מו"מ בין הצדדים, בלא שגובש מנגנון פנימי להכרעה בסוגיות שבהן היו הצדדים חלוקים ביניהם. שלא לפי החלטת הממשלה, הצוות הבין-משרדי לא הביא נושאים שנויים במחלוקת, שעיכבו את קידום הפינוי של מחנות צבא שונים, להכרעה בוועדת השרים לענייני כלכלה.
במסגרת עבודתו של הצוות הבין-משרדי התגלעו אי-הסכמות רבות בין המינהל ובין משרד הביטחון לגבי הערכות החברה הבודקת, נוכח חוסר בהירות לגבי עקרונות התמחור, והדבר גרם לסחבת בתהליך פינוי המחנות. ברוב המקרים נקבעה לבסוף עלות הפינוי במו"מ בין משרדי הביטחון והאוצר והמינהל, באופן שלא שיקף כיאות את עלויות העתקת מחנות צה"ל למקומם החדש.
התמשכות תהליכי התכנון והשיווק של שטחי המחנות המיועדים לפינוי הביאה לדחייה של התקבולים הצפויים משיווקם. דבר זה גרם לירידה בשווי הקרקע, כפי שהעלו חישובי המינהל, ולפגיעה בכדאיות הכלכלית של הפינוי.
הממשלה צריכה להיכנס לעובי הקורה
המבקר מסכם: התמשכות תהליך פינוי מחנות הצבא על פני שנים רבות גרמה לבזבוז משאבים, לאי-עדכניות של תחשיבי הכדאיות הכלכלית, לפגיעה במימוש ייעודי הקרקע ולפגיעה בצרכים של צה"ל. בין הערותיו של המבקר בהקשר זה:
- הישארות מחנות הצבא במקומם, ובייחוד אלה השוכנים במרכזים עירוניים, מונעת את מימוש ייעודי הקרקע בשטחים אלה בהתאם לתוכניות המתאר השונות.
- צה"ל ממעט זה שנים להשקיע בתחזוקה ובבינוי חדש במחנות הנדונים, ומצד שני הוא ממשיך את פעילותו בהם ומצבם מידרדר. אם צה"ל יחדש מתקציבו מבנים ותשתיות במחנות המיועדים לפינוי, עלול פינוים להפוך לפחות כדאי בעיניו והוא עלול לחזור בו מהחלטתו לפנותם.
- אי-מימוש תוכניות הפריסה של צה"ל פוגע בו מהבחינה האופרטיבית, הלוגיסטית, הארגונית והתקציבית. כמו-כן הוא פוגע ברווחת החיילים השוהים במחנות שמיועדים לפינוי ושמצב המבנים והתשתיות בהם ירוד.
המבקר מסכם: לנוכח העובדה, כי במועד סיום הביקורת עדיין ישנם מחנות צבא גדולים במרכזים עירוניים המיועדים לפינוי, יש לפעול להחשת פינוים, תוך הקניית הכלים הנדרשים לשם כך לצוות הבין-משרדי, ובכלל זה להכיר בתהליך הפינוי כפרויקט לאומי. על הצוות לגבש את עקרונות פעולתו ולסכם את המסגרת שבה יפעל, את דרכי קבלת החלטותיו ואת אופן המעקב אחר ביצוען.
כמו-כן יש מקום, כי הממשלה תדון בשאלה מיהו השר אשר יופקד על עבודת הצוות הבין-משרדי וישמש כגורם מדיני שיפעל לקידום התהליך. הדבר נועד לאפשר את מיצוי התועלות הגלומות בתהליך פינוי מחנות צה"ל ממרכזים עירוניים ואת השגתם של יעדים לאומיים חשובים, ובהם מימוש ייעודי קרקע אזרחיים בשטחים המתפנים וחידוש מתקנים ותשתיות של צה"ל.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
