אין הבדל בין חזית לעורף

ברוב מדינות העולם יכול היה דיון בנושא "טבע מלחמות העתיד ואתגרי המודיעין" להיות לכל היותר סיעור-מוחות אקדמי, נטול השלכות מעשיות. במציאות הישראלית המיוחדת, מקבל הדיון הזה משמעות קונקרטית ואקטואלית מאוד.

היו זמנים שבהם הכל היה פשוט יותר. העימותים הצבאיים התנהלו במושגים ובכללים ברורים למדי של מרחב וזמן, תורות לחימה ואמצעי לחימה, שלא היו נתונים לתמורות מהירות מדי ולשינויים מהפכניים המתהווים בקצב של טור גיאומטרי.

המלחמות "הגדולות" שלנו התנהלו בין צבאות בזירות קרב מוגדרות, תוך חתירה של צה"ל להעברת הלחימה לשטח האויב ולהשגת הכרעה מהירה באמצעות תנועה ואש.

בין המלחמות היתה התמודדות עם אירועי טרור, שגם הם התנהלו בתבניות קבועות למדי, וכמעט ללא זיקה ממשית בינם ובין המלחמה "האמיתית", הבין-מדינתית.

כל זה היה וחלף, ובשנים האחרונות אנחנו - במדינת ישראל ובמדינות המערב הדמוקרטי - עומדים בפני מציאות סבוכה ומורכבת לאין שיעור, ששורשיה אידיאולוגיים וטכנולוגיים. המאבק בטרור הפך לדומיננטי יותר, בעוד שהמלחמה ה"רגילה" נותרה ברקע כאיום קיים, אם כי לטנטי.

השינוי נעוץ מצד אחד - בעלייתו של הרדיקליזם האיסלאמי האלים הקורא תגר על תרבות המערב; ומצד שני - במהפכה הטכנולוגית המעניקה נגישות קלה מבעבר לאמל"ח, ואפשרויות זמינות לתפוצת מידע נרחבת, לתעבורה ולתקשורת בין יבשתית מהירה וקלה, ולגיוס המונים.

התוצאה היא, שרוב-רובה של הפעילות הטרוריסטית בשנים האחרונות מבוצעת בידי ארגוני טרור בעלי אידיאולוגיה איסלאמית קיצונית. הבעיה כמובן איננה ישראלית בלבד, היא בעיה כלל-עולמית, אבל יש לכך השפעה יסודית מאוד על אופי הסכסוך באזורנו, על טבען המשתנה של עימותי ההווה ושל מלחמות העתיד (שנקווה שלא תהיינה), ועל אתגרי המודיעין של מדינת ישראל.

השינוי המהותי ביותר שכבר חשנו בו בשנים האחרונות, הוא כי מוקדה של המלחמה חדל להיות בקו החזית. אין יותר משמעות לחלוקה בין חזית לעורף: המלחמה האחרונה שהתרחשה וכל מלחמה שתתרחש, אם חס וחלילה תתרחש בעתיד סביר - תתנהל בעורף יותר מאשר בחזית. זה מחייב שינוי בכל דפוסי החשיבה, ההיערכות וחלוקת המשאבים.

זו סוגייה שכבר היום מטרידה אותנו, ותוסיף לעמוד במרכז תשומת לבנו עוד זמן לא מועט. בעיקר: היכן להשקיע את המשאבים המוגבלים שלנו - בהגנת העורף או ביצירת כוח הכרעה בחזית? דעתי ברורה: אין תחליף ליכולת להגיע להכרעה מהירה של האויב ולכן את עיקר המשאבים צריך להשקיע ביצור כוח הכרעה כזה.

מכובדי, במלחמת לבנון השנייה ובלחימה המתמשכת נגד הטרור החמאסי והג'יהאדי, ניהלה ומנהלת מדינת ישראל עימות א-סימטרי, שבו היא מטילה על עצמה - משיקולים מוסריים ומדיניים - מגבלות רבות בהפעלת הכוח ובמיקוד יעדי הפגיעה באויב.

אורח החיים הדמוקרטי, "כללי המשחק" המעוגנים בחוק ובתפיסת העולם באומות החופשיות שמדינת ישראל נמנית עמן, דבקים בפרדיגמה המצויה במתח אם לא בסתירה לצורכי הביטחון (בניין מגורים שממנו נורים טילי פאג'ר, בית ספר או מסגד המשמשים בסיסי טרור, מעמידים בפנינו בעיה לא פשוטה).

כך נוצר מצב שבו ארגוני הטרור מפעילים את מלוא יכולתם (המוגבלת) בכוונה לפגוע פגיעה מקסימלית וחסרת אבחנה בעורף האזרחי שלנו, בעוד שצה"ל מפעיל רק אפס-קצה של עוצמתו ובורר נקודתית בקפידה רבה את מטרותיו.

הדבר מטריד במיוחד נוכח המציאות הקשה בדרום הארץ ובמיוחד האיום הבלתי פוסק על ישובי עוטף עזה והעיר שדרות. נצטרך לפעול בעניין זה באפיק המתחייב, במינון המתאים, בעיתוי הנכון ובלי להפריז, כמקובל במקומותינו, בהתלהמות וביצירת ציפיות לא ריאליות.

המציאות מורכבת ולא פשוטה, אבל הנושא עומד בראש דאגותינו.

אנחנו נמלא את חובתנו בזהירות המתחייבת ולא נרפה עד אשר יוסר כליל איום הקסאמים והפצמ"רים מעל תושבי שדרות וסביבתה.

עלי לציין כי צה"ל, תחת הנהגתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי ובהשראתו של שהב"ט ברק, שרוי מזה חודשים רבים בתהליך יסודי ומעורר-כבוד של שידוד מערכות וחישול היכולת המבצעית הן במערך הסדיר והן במערך המילואים. עם ישראל יכול להיות גאה בצבאו ובמפקדיו.

מכובדי, הנושא שמעסיק רבים מאיתנו, במיוחד לאחרונה, הוא מהות האיום האירני, הקפו ועוצמתו.

בתחילת החודש פרסמה כידוע לכם "המועצה הלאומית למודיעין" של ארצות-הברית את הערכתה המעודכנת על כוונותיה ויכולותיה של אירן בתחום הגרעין.

אני מייחס חשיבות רבה מאוד להכרזתו של הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש שדבר לא השתנה, אירן היתה ונשארה מסוכנת ויש להמשיך ביתר שאת בלחץ הבינלאומי כדי להניא את אירן ממגמותיה הגרעיניות.

אני סמוך ובטוח שארצות-הברית תמשיך להוביל את המערכה הבינלאומית לעצירת הפיתוח הגרעיני האירני.

מדינת ישראל לא היתה ואיננה נושאת הדגל המרכזית נגד שיגיונותיו של המשטר בטהרן, החותר נגד כל ניסיון פיוס והשלמה בין ישראל לשכנותיה והמאיים על יציבות המזרח התיכון. זו איננה בעיה ישראלית בלבד אלא בעיה כלל-עולמית. הפתרון טמון בשילוב מאמצים מצד ארצות-הברית ורוסיה, סין ומדינות אירופה בהפעלת לחץ אפקטיבי על אירן.

פרסום הדוח האמריקני עורר ויכוח מופרז. אחדים מאיתנו אף פירשו את הדוח כנסיגה אמריקנית מהתמיכה בישראל. אין לכך שחר.
ארה"ב הובילה את המערכה העולמית נגד אירן וגייסה את כל עוצמתה הבינלאומית כדי להפעיל את מועצת הביטחון של האו"ם לאמץ שתי החלטות להטלת סנקציות על אירן, משום שאמריקה היתה משוכנעת כי אירן מהווה איום של ממש על שלום האזור ועל אינטרסים אמריקניים חיוניים. זה לא השתנה.

לא משום שאני אומר זאת - האמריקנים אומרים זאת, הבריטים, הגרמנים והצרפתים אומרים זאת.

אירן ממשיכה בפעולותיה להעשרת אורניום, וגם על-פי הדוח האמריקני היא עשויה לצבור כמויות מספיקות לייצור נשק גרעיני כבר בשנת 2010.

אירן ממשיכה בפעולותיה להשגת שני מרכיבים חיוניים ליצירת נשק גרעיני: פיתוח מערכות אלקטרוניקה מתוחכמות וטילים בליסטיים, ובמקביל ייצור אורניום מועשר.

על עובדות אלו אין מחלוקת, ולכן אין כל סיבה לשנות מההערכות שהיו לישראל לכל אורך הדרך, לגבי הסכנה הכרוכה בהמשך פעולות אלה.

הלחץ הבינלאומי על אירן יעיל מאד, גם על-פי הדוח, ויש להמשיך להפעילו ואף להגבירו. לפיכך ישראל תומכת בהידוק הסנקציות הכלכליות על אירן והמשך בידודה עד אשר תמלא אחר המלצות מועצת הביטחון ותשעה כל פעילות העשרת אורניום.

ישראל תפעל מול הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כדי לחשוף את היכולות הצבאיות של אירן, כמו כן אנו נמשיך בקשר המדיני עם ארצות הברית של אמריקה, ועם גורמים מדיניים במדינות ידידות נוספות - על-מנת לחזק את המסקנה שאסור להרפות ממעקב צמוד אחר הפעילות האירנית.

האחריות הכוללת למניעת התגרענותה של אירן מונחת לפתחה של הקהילה הבינלאומית בראשות ארה"ב, רוסיה, צרפת, אנגליה, גרמניה וסין - ואלה מצהירות כי ימשיכו במאמציהן ללא כל הפסקה.

מדינת ישראל, שאירן קוראת להשמדתה אינה יכולה להרפות ממאמץ זה. איננו נזקקים למאמץ מודיעיני מיוחד כדי לעמוד על הכוונות של המשטר בטהרן. הכוונות הללו גלויות, מוצהרות, מושמעות שוב ושוב בראש חוצות.

מדינה עתירת נפט וגז אינה זקוקה להעשרת אורניום לצרכים אזרחיים כדי לייצר אנרגיה חלופית. מדינה שאין לה תשתיות לייצור אנרגיה גרעינית למטרות אזרחיות, לא צריכה לפעול בחיפזון מטורף בכדי לייצר אורניום מועשר - אלא אם היא רוצה לפתח נשק גרעיני.

רבותי, התייחסתי בדבריי בעיקר לסכנות, לאיומים ולאילוצים הצבאיים והביטחוניים שאיתם מדינת ישראל צריכה להתמודד. הם גוזלים מאיתנו חלק מכריע מהמשאבים הפיזיים ומהאנרגיה הנפשית - כי העיסוק בהם הוא גורלי לעתידנו.

אך, אין זה מפחית כהוא זה מהמאמץ שבכוונתי להשקיע בניסיון לייצר מסלול של הידברות ומשא-ומתן עם שכנינו.

התחלנו באנאפוליס במאמץ שאני מקווה כי יבשיל לכלל דיאלוג מדיני - נמשך ורציני. אך שלום אנו רוצים לעשות לא רק עם הפלשתינים.

כל מדינה ערבית שכנה, גם סוריה, היא יעד למאמצים שאני מקווה כי יבשילו לכלל משא-ומתן והסדר שלום. זהו תהליך מורכב שמחייב זהירות מופלגת, אך אין לו תחליף ואין לי כוונה להרפות ממנו.

תודה רבה.