המדינה תפצה ב-25,000 שקל את דוד טבגר, בן-עשרה חרדי שהוכה קשות בידי שוטרים במהלך ההפגנות נגד קיום "מצעד הגאווה" בירושלים בנובמבר 2006. טבגר הוכה למרות שכלל לא נטל חלק בהפגנות ורק עבר באזור בו התקיימו. כך קבעה (24.4.11) שופטת בית משפט השלום בירושלים, תמר בר-אשר צבן.

טבגר היה בעת ההפגנות בן פחות מ-18 ולמד בישיבת "עטרת ישראל" בשכונת בית וגן, שראשיה אסרו על תלמידיהם להשתתף בהפגנות. הללו התקיימו ברחוב הפסגה שבמרכז השכונה, מרחק של רבע שעה הליכה מהישיבה.

טבגר העיד, שכלל לא ידע על ההפגנה, כאשר יצא מהישיבה עם שניים מחבריו בסמוך לשעה 23:30 על-מנת להתאוורר. סמוך לחצות, הבחין טבגר באנשים הרצים לעברו ושמע רעש של אופנועים. בדיעבד התברר, כי היו אלו מפגינים שפוזרו בידי המשטרה.

מתוך פחד, החל גם טבגר לרוץ, אך נתקל במארב של שוטרי יס"מ (יחידת סיור מיוחדת) ברחוב הפסגה. הוא היה בין הראשונים שנקלעו למארב וספג מהלומות אלה קשות בראשו ובכל גופו. הוא פונה לבית חולים, ראשו נתפר והוא הצטווה לנוח שישה ימים. בשל כל אלו תבע טבגר פיצוי של 80,000 שקל.


"אין להשלים עם אלימות שכזו"


המשטרה טענה, כי טבגר נפצע בעת הפעלת כוח סביר לפיזור מתפרעים, אך בר-אשר צבן דוחה גירסה זו מכל וכל. במקום בו הוכה טבגר, היא קובעת, לא היו כל גילויי אלימות מצד מפגינים, לא היו יידויי אבנים ולא הוצתו פחי אשפה. היא ממשיכה:

"אפילו נניח שהתנהלות התובע וחבריו יכולה הייתה לעורר חשד שאף הם השתתפו בהפגנה, אין בכך כדי לשנות מן העובדה שאיש מהם, כמו גם איש מהאחרים שברחו, לא עשה מעשה שהיווה איום על השוטרים. אין מחלוקת שלא הובאה כל ראיה לכך שאיש מאותם בורחים עשה מעשה כלשהו שאינו כדין, או שהיווה איום כלפי השוטרים. בנסיבות אלו, לא הייתה כל סיבה לכך ששוטרי היס"מ יפעילו כוח כלפי אותו קהל.

"טענת המדינה שפעולת המשטרה הייתה בגדר 'שימוש סביר בכוח כלפי מתפרעים' לא הוכחה. לא הוכח שהכוח שהופעל היה כלפי 'מתפרעים'. לא זו בלבד, אלא שמוטב היה שהמדינה תימנע מלטעון שהכאת אדם באלה על ראשו, שאך בדרך נס לא הסתיימה באסון, מהווה 'שימוש סביר בכוח'. זהו שימוש אלים, ברוטאלי ובזוי בכוח שאינו סביר ואינו ראוי, שאולי מקובל במשטרים אפלים, אך אין להשלים עם אלימות שכזו מצד שוטרים במקומותינו".

בר-אשר צבן מדגישה, כי המשטרה רשאית להשתמש בכוח רק אם היא נתקלת בהתנגדות מצד אזרחים. "לא זו בלבד שהמדינה לא הוכיחה דבר וחצי דבר מכל אלו, אלא הוכח דווקא ההיפך. הוכח שהאנשים שהותקפו בברוטאליות שלוחת רסן על-ידי שוטרי היס"מ, ובהם גם התובע, נמלטו ממקום ההפגנה. כך שבוודאי אין לומר שהתקהלו והתפרעו והמשיכו להתפרע, או שמי מהם התנגד לתפיסתו.

"אני מתקשה להאמין, שאמנם מי מטעם המדינה מסכים לדברים שנטענו בשמה, שהכאה באמצעות אלה על ראשו של קטין שכלל אינו מהווה איום, ושכאמור, רק בנס לא הסתיימה באסון, אומנם מהווה שימוש בכוח סביר.

"...גם יש לדחות את טענותיה של הנתבעת שהתובע לכאורה, 'הסתכן מרצון' וכי יש לייחס לו 'אשם תורם'. האמנם?! מה הייתה הסתכנותו? בכך שפגש שוטרים ברוטאליים שמכים באלה כל מי שנקרה בדרכם? לעובדה שבמרחק מה מהמקום הייתה הפגנה אלימה אין רלוונטיות. אפילו היה התובע אחד מאותם מפגינים אלימים - והוכח שהוא לא היה - האם באמת ובתמים סבור מי מטעם המדינה, שבעת מנוסתו ממקום ההפגנה התובע 'הסתכן מרצון' ששוטר פראי יחבוט בראשו באלה?"


"מעשים שאין להשלים איתם ויש להוקיעם"


בר-אשר צבן חוזרת על ביקורת החריפה: "שוכנעתי שלתובע ולחבריו לא היה כל חלק בהפגנה האלימה שהייתה במקום סמוך. הדבר עלה מדבריהם, ובייחוד מכך שבישיבת 'עטרת ישראל' שבה למדו נאסר על השתתפות באותן הפגנות. שוכנעתי כי לא רק שלא היה להם כל עניין באותן הפגנות, אלא שנהגו לפי הנחיית ראש הישיבה שלהם.

"בכל מקרה, אפילו הדבר לא היה בידיעת אותם שוטרים מכים, לא יכולה להיות מחלוקת שלא היה דבר וחצי דבר בהתנהלותו של התובע שהיווה עבירה על החוק. לא היה דבר במעשיו שהצדיק הפעלת כוח נגדו, ואין שום דבר שיכול היה להצדיק הלקאת אדם בראשו. מעשים שאין להשלים עימם ושיש להוקיעם".

בר-אשר צבן גם זיכתה את טבגר בהוצאות בסך 12,000 שקל והורתה להעביר את העתק פסק הדין למחלקה לחקירות שוטרים, תוך שהיא מביעה תמיהה על כך שהאירוע כלל לא נחקר, ולפרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) - ככל הנראה בשל מורת רוחה מטיעוניה של המדינה.