על הקופה אמריקה שמעתי בפעם הראשונה ב-1987. שנתיים לאחר מכן כבר לא יכולתי לעצור את עצמי, אז טסתי לברזיל כדי לראות את החגיגה הדרום אמריקאית מקרוב. מאז, כבר 22 שנים, אני פשוט מאוהב בטורניר הכדורגל השמח ביותר בעולם.
נכון, המונדיאל חשוב יותר. נכון, היורו עשיר יותר. אבל אין כמו הקופה אמריקה כדי להרגיש ולחוות את הכדורגל כמו שהוא צריך להיות: התקפי, ייצרי, צבעוני ובעיקר שמח. כל מי שביקר בדרום אמריקה (ולמזלי ביקרתי ביבשת הקסומה הזו לא מעט פעמים), מספר תמיד על שמחת החיים של האנשים. לא משנה מה המצב הכלכלי ומה המצב הבטחוני, תמיד תהיה במרחק הליכה ממקום שבו אנשים רוקדים, שרים ומנגנים. המוזיקה הלטינית על גווניה השונים מלווה את החיים ביבשת. המקצבים של הסלסה, הסמבה, הרואדה, הקומביה והטנגו נמצאים בכל מקום, וגורמים לאנשים לנוע בחושניות ולחייך. וגם הכדורגלן הדרום אמריקני הוא אדם שמח בנשמתו. מעבר לרצון הברור לנצח, כמו כל ספורטאי, הוא רוצה ליהנות מהמשחק, ולא פחות מכך: לגרום לקהל ליהנות. זו הסיבה שאת כל הטריקים, הפעלולים והמהלכים הווירטואוזיים המציאו השחקנים של דרום אמריקה. ולכן כל המושגים הללו הם בספרדית ובפורטוגזית: ראבונה, פדלאדה, ביסיקלטה, סומבררו, וסלינה, גול אולימפיקו, פוליה סקה.
-
הקופה אמריקה בברזיל ב-1989 היה חוויה מטלטלת עבורי. הייתי בברזיל עוד קודם לכן, אבל שום דבר לא הכין אותי למשל לנבחרת קולומביה האגדית, עם קרלוס ולדראמה ועם השוער רנה "אל לוקו" היגיטה. בימים ההם, לפני שערוץ הספורט היה קיים, מעטים בארץ ידעו מה זה בדיוק קופה אמריקה. רק בגלל שנבחרת ישראל הייתה אמורה להתמודד מול יריבה מדרום אמריקה במוקדמות גביע העולם 1990, הטורניר הזה עורר מעט עניין.
-
לא נסעתי לבד. יחד איתי נסע אז לברזיל גם יצחק שניאור, מאמן הנבחרת דאז (יחד עם יעקב גרונדמן ז"ל). שניאור נסע כדי לראות מקרוב את היריבות האפשריות של ישראל – קולומביה, פראגוואי ואקוואדור. לעולם לא אשכח איך במשחק הראשון שראינו יחד, בין קולומביה לפראגוואי, שניאור ראה בפעם הראשונה בחייו את ולדראמה, ואמר לי: "הוא מזכיר לי את אורי מלמיליאן". המאמן הלאומי נשאר בכלל פעור פה כאשר היגיטה יצא בכדרור מחוץ לרחבה שלו, עבר את קו האמצע וניסה להבקיע בבעיטה מ-30 מטר.את המשחק ההוא ראינו באיצטדיון "פונטה נובה" בסלבדור, באהיה. יומיים לאחר מכן באתי לראות שם את ברזיל נגד קולומביה. באיצטדיון של 70 אלף מקומות היו בקושי 5,000 איש. הם לא באו לעודד את הנבחרת, אלא לקלל אותה. זה הגיע למצב שבו הם שרפו ביציע דגל של ברזיל. המחזה האבסורדי והלא ייאמן הזה קרה רק בגלל שמאמן הנבחרת סבסטיאו לזארוני זימן לסגל שחקן אחד בלבד מקבוצת באהיה המקומית, למרות שזו זכתה באותה שנה באליפות. המקומיים החליטו שמדובר באפליה מכוונת של ראשי ההתאחדות מריו דה ז'ניירו ומסאו פאולו כנגד המחוז, וקראו לחרם על הנבחרת. האיצטדיון אכן היה כמעט נטוש בשני המשחקים שברזיל קיימה בסלבדור, והמעטים שכן הגיעו למשחקים עשו זאת כדי להפגין כנגד הנבחרת. כמובן, כאשר הסלסאו הגיעה לגמר במרקאנה מול אורוגוואי, היו באיצטדיון הענקי 150 אלף צופים. הייתי אחד מהם וראיתי את מאזיניו (אבא של טיאגו אלקנטרה מברצלונה) מגביה לרחבה ואת רומאריו כובש את שער הניצחון.
-
שנתיים לאחר מכן, ב-1991, נסעתי לקופה אמריקה בצ'ילה, הפעם כפרשן ערוץ הספורט יחד עם יורם ארבל ששידר את המשחקים. שידרנו מעיר החוף היפהפיה ויניה דל מאר את נבחרת ברזיל מנצחת בקושי את אקוואדור, ומעיר הבירה סנטיאגו את בית הגמר והמשחקים המדהימים שהיו בו. איך אפשר לשכוח את ארגנטינה מנצחת 2:3 את ברזיל עם צמד של דאריו פרנקו ועוד שער של הכוכב הצעיר והעולה גבריאל באטיסטוטה.
-
ביום המשחקים האחרון ירד מבול בסנטיאגו והיה חשש שאי אפשר יהיה לקיים את המשחקים. מי שנשלחו לסייע היו המסוקים של צבא צ'ילה, שהגיעו לאיצטדיון הלאומי ובמשך שעה ארוכה ייבשו את כר הדשא באמצעות הרוטורים. ארגנטינה ניצחה 1:2 את קולומביה, זכתה בגביע והשאירה לברזיל רק את המקום השני.
-
16 שנים לאחר החוויה בצ'ילה נסעתי לוונצואלה כדי לשדר את משחק הגמר של הקופה בין ארגנטינה של ליאו מסי לבין ברזיל של רוביניו. זה היה בסך הכל לפני 4 שנים, אבל הזכרונות. אוי הזכרונות. ארגנטינה הייתה פייבוריטית, אבל ברזיל ניצחה 0:3. ז'וליו באפטיסטה הלם ראשון, רוברטו "אל ראטון" אז'אלה הבקיע שער עצמי והמחליף דני אלבס סגר עניין במחצית השניה. יהודה ארם, שישב על ידי ופירשן את המשחק, לא ידע את נפשו מרוב אכזבה.
-
ועכשיו? עכשיו אני סופר את השעות, את הדקות, את השניות. מחכה לרגע שבו תישמע שריקת הפתיחה והחגיגה תצא לדרך. שיתחיל קרנבל הכדורגל הכי שמח שיש.http://www.sport5.co.il/SIP_STORAGE/FILES/0/236470.jpg
