בית המשפט העליון דחה (ב', 4.7.11) את ערעורו של שר האוצר לשעבר,
אברהם הירשזון, על הרשעתו בגניבת 1.8 מיליון שקל מכספי הסתדרות העובדים הלאומית ועל עונשו - 65 חודשי מאסר בפועל וקנס של 450,000 שקל. הירשזון החל לרצות את עונשו לפני קרוב לשנתיים בכלא חרמון, והמשנה לנשיאה,
אליעזר ריבלין, פטר אותו לבקשתו מהתייצבות לשמיעת החלטת ההרכב שבראשותו.
הירשזון הורשע בכך שקיבל מדי חודש סכומים גדולים במזומן, בתוך מעטפות, אשר הועברו לו על-פי הוראתו כאשר שימש כיו"ר הלאומית. התשלומים הוסוו בין היתר כהחזרים עבור תרופות והוצאות אירוח במסעדות. בחקירתו הכחיש הירשזון את קבלת הכספים, לאחר מכן טען שקיבל את הכספים כתחליף לפנסיה ולבסוף טען שהיה זה כתחליף לשכר שלא קיבל מהקופה. ריבוי גרסאותיו היה מהגורמים העיקריים להחלטת סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב דאז, ברכה אופיר-תום, להרשיעו.
ערעורו של הירשזון עוסק בהרשעתו בסעיפי הגניבה והלבנת ההון. הוא לא ערער על הרשעתו בקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וברישום כוזב במסמכי תאגיד. במהלך הערעור החליף הירשזון את סניגורו ומינה את עו"ד בועז בן-צור במקום ד"ר
יעקב וינרוט, מאחר שהאחרון טרוד בשנה האחרונה במשפטו שלו. בן-צור היה בעבר שותף במשרד וינרוט.
"דגל שחור של אי חוקיות"
בערעורו טען הירשזון, בין השאר, כי התשלומים החודשיים שולמו לו כ"מעין משכורת" בגין עבודתו בהסתדרות, ועל כן הוא לא גנבם. הירשזון טען כי הוא נאלץ להסתיר את התשלומים בשל האיסור על קבלת שכר מכל גוף אחר זולת הכנסת, הקבוע בחוק חסינות חברי הכנסת.
בית המשפט העליון דחה את הטענה וקבע כי גרסה זו עומדת בסתירה לגרסאותיו הקודמות של הירשזון; כי היא הועלתה על-ידי ההגנה בשלב מאוחר; וכי היא נוגדת את המציאות הפיננסית והתעסוקתית הרלוונטית, את ההיגיון ואת השכל הישר. "בעולם שבו מזומנים הולכים ונעלמים" – כך נקבע – קבלה שיטתית של כספים באמצעות מעטפות מזומנים, בלא שכספים אלה מתועדים ונרשמים באופן גלוי בדוחות התאגיד, משמשת אינדיקציה ברורה לאי-כשרותם של התשלומים. מעל מעטפות מזומנים כאלה מתנוסס דגל שחור של אי-חוקיות, המטיל, על מקבלן של מעטפות כאלה, נטל כבד להוכיח את כשרות התשלומים".
בית המשפט העליון דחה גם את הערעור על העונש שנגזר על הירשזון. נקבע לעניין זה כי הירשזון יצר מנגנון שיטתי להוצאת כספים בסתר מקופת הסתדרות העובדים הלאומית, תוך שהוא נוטל במזומן את אותם כספים שנועדו לשרת את האינטרסים ואת הצרכים של ציבור העובדים, חברי ההסתדרות, ללא ידיעתם וללא הסכמתם. העונש שנגזר על הירשזון, כך נקבע, משקף, בדוחק מסוים, את חומרת מעשיו.
בדיון בבית המשפט העליון טען בן-צור, כי הוא לא תיעד את העברות הכספים לא מתוך רצון להסתיר גניבה, אלא בשל האיסור על חברי הכנסת לקבל תשלומים נוספים. השופטים אליעזר ריבלין,
עדנה ארבל ו
עוזי פוגלמן אמרו, כי בטיעוני הערעור יש ניסיון לשנות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי - בעוד ערכאת הערעור אינה מתערבת כמעט לעולם בממאים עובדתיים.
ארבל תהתה: "אדם מחפה על עבירה אתית ומסתבך בעבירה פלילית חמורה?" ואילו ריבלין אמר: "כשאדם מקבל את הכספים במעטפות, אז יש פה רצון להסתיר את הכספים. כשמקבלים בדרך כזאת אז ההנחה היא שיש רצון להסתיר, השאלה היא למה יש רצון להסתיר וממי".
עוד טען בן-צור: "הגניבה אמורה לשרת ערך של פגיעה בצד הרכושי של התאגיד. משעה שהוא, המערער, נותן תמורה, והיא שוות ערך לסכום שהוא מקבל, לא מתקיים אותו ערך ביסודה של עבירת הגניבה. מתקיים יסוד של עבירות אחרות. גם אם יש החלטה בדירקטוריון שפוברקה, ולימים מתגלה שהחלטת הדירקטוריון הוצאה במרמה. האם זו תהיה גניבה? לא. לא יעמידו לדין נושא של גניבה בידי מנהל. אולי מרמה והפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד, אולי עבירות מתחום ניירות ערך ודיני החברות. אבל אנשים עבדו. אנשים נתנו תמורה ולכן לא מתקיימת עבירת הגניבה, כי עבירת הגניבה ביסודה הפגיעה הכלכלית בתאגיד".
על כך אמרה ארבל: "אבל אנחנו שוב חוזרים לשאלה שזה כספים שהתאגיד לא היה אמור לשלם, כי על-פי החוק הירשזון לא היה רשאי לקבל כסף כחבר כנסת. רוצים לשלם תמורה - יש דרך. שיקבלו החלטות כמו שצריך. השאלה היא למה זו לא גניבה".
הגיל, המצב הבריאותי והעשייה הציבורית
בן-צור טען עוד, כי יש נסיבות להקל בעונשו של הירשזון. "מדובר בנאשם בן 70, עם מצב בריאותי לא פשוט, עם נסיבות משפחתיות טרגיות. יש עשייה מבורכת של הנאשם, עשייה ציבורית יוצאת דופן. הנאשם יסיים את תקופת המאסר בגיל מבוגר יחסית, לא צפוי לו עתיד. ביתו מומש, הוא מצוי בחוסר כל. יש תביעות משפטיות של הסתדרות העובדים הלאומית נגדו, ושל גופים הקשורים בהסתדרות ושל רשויות המס, ולכן גם כשיסתיים הפרק המצער עד מאוד הזה בחיי הנאשם, ההתמוטטות הכלכלית קיימת".
התובע, עו"ד אלי שוורץ-שואף, התייחס גם הוא לנקודה זו: "מרגע שנלקחים כספים מהתאגיד, והתאגיד לא יודע שהכספים נלקחים ממנו, יש כאן עבירה של גניבה בידי מנהל. וזה לא משנה אם הוא רצה לתרום את הכספים לצדקה". גם הוא נתקל בביקורת של השופטים: "אמרתם ש'המניע האחד' להסתרת הכספים הוא כדי לעקוף את חוק חסינות חברי הכנסת. הטענה האמיתית שלכם שדרך התשלום היא להסתיר מהמעביר, לרמות את המעביד, ולא לרמות את הכנסת. השאלה היא אם הייתה גניבה מהמעביד. הייתם צריכים לומר מההתחלה למה לפי דעתכם הסתירו מהמעביד ולא למה הסתירו מהכנסת".
שוורץ-שואף השיב: "זה סמנטי, זה לא משנה אם המטרה הקרובה שלו הייתה להסתיר מהתאגיד את המטרה או המטרה הרחוקה של להסתיר מהכנסת. השאלה היא שאלת תום ליבו של הירשזון, האם הירשזון, כשהוא לקח מאות אלפי שקלים רצה להסתיר את לקיחת הכספים מהתאגיד".
שוורץ-שואף הוסיף: "להירשזון יש בעיית מושגים בין הכסף שלו לבין הכסף של התאגיד. משנת 2000 ואילך הוא חי ברמת חיים מאוד גבוהה, הוא היה צריך כסף לממן את רמת החיים הזאת. מה שעשה כאן הירשזון זו עבריינות שיטתית, חודשית, פעמים רבות בחודש למשך 5-6 שנים, שמתבצעת בהסוואה, תוך הפרת האמון שהעובדים נותנים בו".
באשר לחומרת העונש טען שוורץ-שואף, כי הירשזון לא הודה בעבירות ולא יזם הסדר טיעון הכולל לקיחת אחריות, וכי מבחינת מעמדו הציבורי ומשך זמן ביצוע העבירות, העונש שקיבל איננו חמור. "אנחנו רוצים להעביר מסר. הירשזון עד היום טוען שזה כסף שלו. הוא לא מצטער, אין פה חרטה, הוא בנה קו הגנה שקרי", אמר.
