עתידה של מדינת ישראל

אציג תזה שאינה מקובלת כל כך. מוכרות לכולם ישיבות ה"קיטורים" של הישראלים, החוזים שחורות למדינת ישראל. לדעתי, מדינת ישראל היא סיפור הצלחה בלתי רגיל. יש אומנם סיבות להיות מודאגים, אך גם יש בידינו להשפיע במידה לא מבוטלת על עתידנו. בזמן הקצר שעומד לרשותי, אסביר מדוע ישראל היא תופעה מדינית מוצלחת. אנתח תופעה זאת על-פי מספר פרמטרים.

הפרמטר הראשון הוא המדיני-ביטחוני. מדינת ישראל הצליחה לבנות, מהר יחסית, כוח צבאי חזק ביותר. הערובה הטובה ביותר לשרידות המדינה באזור המסוכן בו היא נמצאת, היא הכוח הצבאי. ישראל ניצחה ברוב ההתמודדויות הצבאיות שלה ב-1948, ב-1956, ב-1967, ב-1973, ב-1982, באינתיפאדה הראשונה (1991-1987) ובאינתיפאדה השנייה (2005-2000). לא כל כך הצלחנו במלחמה האחרונה בקיץ 2006, אבל האויב ספג אבידות גדולות, שטח ישראל לא נכבש ולמלחמה כמעט שלא הייתה השפעה על כלכלת ישראל.

ישראל השכילה גם לפתח נשק גרעיני, אשר מחזק במידה מסוימת את ההרתעה הישראלית באזור. היכולת הצבאית הישראלית תורגמה לעובדות מדיניות. חלק ניכר משכנינו הערבים הפנימו את ההכרה שאי-אפשר להשמיד את מדינת ישראל, או לחילופין, שהניסיון למגר את מדינת היהודים יגבה מחיר יקר ביותר. לאט-לאט חדרה לאליטות הערביות ההכרה הזו, אשר מהווה למעשה את הבסיס למה שקרוי תהליך השלום, תהליך אשר מתאר את קבלתה של ישראל באזור.

דוגמה טובה לחוסנו של תהליך השלום הוא חוזה השלום עם מצרים מ-1979. מאז שנחתם, עבר החוזה מבחנים רבים ולא פשוטים ועמד איתן. זה נכון שאין הרבה מגעים בין העם המצרי לבין העם היושב בציון, אך עדיין ה"שלום הקר" בוודאי טוב יותר מהמצב הקודם. שלב חשוב בתהליך השלום הוא חוזה השלום עם ממלכת ירדן שנחתם ב-1994. ירדן היא הנדבך המרכזי בחזית המזרחית. החזית הזו מסוכנת מאוד לישראל בגלל קרבתה למרכזי האוכלוסיה הישראלים. היחסים עם ירדן ועם מצרים ימשיכו במסלול הנוכחי, כל עוד יהיו לשתי המדינות הללו אינטרסים משותפים עם ישראל, וכל עוד הן תמשכנה להחזיק במדיניות חוץ בעלת אוריינטציה פרו-אמריקנית. דוגמה נוספת לחוסנו של התהליך היא יוזמת השלום של הליגה הערבית מ-2002, יוזמה שאיננה בהכרח לרוחי, אבל צריך להעריך את העובדה שהיא מדברת על שלום עם ישראל.

אין ספק שהשינוי במערכת הבינלאומית - סיום המלחמה הקרה - היה מפנה חשוב ומיטיב עם ישראל. טוב להיות בצד המנצח. במישור המדיני ישראל הצליחה גם לבנות יחסים מיוחדים עם מדינות חשובות כמו הודו וטורקיה. התפתחות זאת היא נדבך חשוב בעוצמה הלאומית של ישראל. אפילו באו"ם, גוף שאינני מייחס לו חשיבות רבה, השתפר קמעה מעמדנו.

אם מסתכלים בצד השני של המשוואה של הסכסוך הישראלי-ערבי, אנו רואים שמצב היריבים של ישראל, מצב העולם הערבי, בכי רע. הוא מתדרדר, ואין ספק שיכולתו להעמיד במבחן את קיומה של ישראל הולך ופוחת.


החברה הישראלית הרבה פחות מפולגת מבעבר

הפרמטר הבא שבו ראוי למדוד את הצלחתה של מדינת ישראל הוא הפרמטר החברתי. הייתה כמובן הצלחה גדולה בקליטת עלייה לאורך שנים רבות. מיליונים הפכו לישראלים לכל דבר המשולבים ותורמים בכל שטחי החיים בישראל.

יתר על כן, למרות הדימוי שמופץ לפעמים, החברה בישראל היום הרבה פחות מפולגת מבעבר. בעבר, החברה התאפיינה במספר שסעים. השסע הראשון שנעלם הוא האידיאולוגי-הכלכלי. בעבר התווכחנו על סוציאליזם לעומת קפיטליזם. היום כולנו קפיטליסטים טובים. שסע אידיאולוגי נוסף שאיבד מחשיבותו הוא המאבק על ארץ ישראל. מושג ארץ ישראל השלמה היה בעל משיכה רבה והתמודד בעוז במגרש הרעיונות, עם התפישה שדגלה בחלוקת הארץ. מבחינה מעשית השסע נעלם. במסגרת הסכם אוסלו מ-1993 חולקה הארץ. הרוב הגדול של העם בישראל מוכן לחלק את הארץ. לצערנו, נראה שאין לנו שותף שאפשר לחלק איתו את המולדת. שסע חברתי נוסף אומנם עדיין איתנו, אבל אינו חריף כבעבר, והוא השסע העדתי בין אשכנזים לבין ספרדים. כיום שליש מהנישואים במדינה הם מה שנקרא "נישואי תערובת" - בני הזוג באים מרקע עדתי שונה. למעשה, לדור הצעיר באוניברסיטה, המשתנה העדתי אינו רלוונטי. השסע החברתי שעדיין יש לו משמעות רבה הוא בתחום הזהות היהודית, השסע בין חילונים לדתיים. צריך לציין ששסע זה איננו דיכוטומי והוא למעשה רצף, בין הקצוות יש קבוצות ביניים. זהו שסע שלא יעלם במהרה ואנחנו צריכים ללמוד לחיות איתו.

בתחום החברתי יש להדגיש שלחברה הישראלית יש כושר עמידה בלתי רגיל בעת מלחמות ממושכות. בתקופת האינתיפאדה השנייה עברה החברה הישראלית מאורעות קשים מאוד וגילתה חוסן רב. הדוגמה האחרונה היא כמובן מלחמת לבנון השנייה. אני רוצה להפנות את תשומת הלב למחקרים שכתב עמיתי, אבי קובר, המראים שהחברה הישראלית עומדת בצורה מרשימה במבחני המלחמה הקשים. בהקשר זה יש להזכיר כי ההתנדבות ליחידות קרביות גדולה ויש בה מעט מאוד ירידה. על-פי מימד הפטריוטית שפיתחו מספר אקדמאים, עם ישראל רואה את עצמו מאושר בארץ, ולא רוצה לעזוב למקום אחר.


מימד כלכלי ודמוגרפי

פרמטר נוסף למדידת הישגי ישראל הוא המדד הכלכלי. כל מי שחי פה ומסתכל סביב, רואה שפע והצלחה כלכלית. הסיבות להצלחה הכלכלית היא כמובן ניהול מדיניות כלכלית נכונה. אודה ולא אבוש להצהיר שקפיטליזם הוא השיטה הטובה ביותר לייצר עושר. לקח לנו יותר מדי זמן לאמץ את השיטה הזאת, אבל נראה שממשלות ישראל בעבר הקרוב החלו להבין את הצורך בישום עקרונות הכלכלה החופשית. גישה זו נותנת תוצאות חיוביות.

ביטוי לכך הוא העובדה שבשנת 2007 התקבלה ישראל ל-OECD, ארגון המדינות המפותחות של שלושים הכלכלות החזקות בעולם. יש בישראל צמיחה כלכלית גדולה, אין לנו כמעט אינפלציה, התל"ג לנפש לשנת 2006 היה כ-20,000 דולר. ישראל מדורגת בחלקו התחתון של סולם המדינות המפותחות. אם מדרגים את ישראל על-פי כוח הקנייה היא עולה כמה שלבים בסולם. בשנים האחרונות הפכה ישראל למעצמה טכנולוגית במספר תחומים. לכאן באים לחפש טכנולוגיה בהייטק, בנאנוטק, בביוטק, ובתקשורת. יש הרבה סיפורים של הצלחות ישראליות.

אני עובר לממד הדמוגרפי, שלגביו יש חששות רבים. ב-1900 היוו היהודים שמונה אחוזים מתושבי ארץ ישראל. ב-1947 היוו היהודים 33 אחוז. כיום אנחנו רוב בשטחי ארץ ישראל המערבית. יש הגזמה רבה בהערכת גודל האוכלוסיה הפלשתינית. מחקר שפִרסם מרכז בס"א הראה שברוב ההערכות סופרים מיליון פלשתינים יותר ממה שקיימים במציאות. ככל הנראה היהודים מהווים היום כששים אחוז מתושבי ארץ ישראל המערבית. ללא עזה, עליה ויתרנו, אנחנו מהווים כ-67 אחוז.

מבחינה דמוגרפית, העובדה המשמעותית ביותר היא כמובן נכונות החברה לחלק את הארץ. עובדה זו מנטרלת את הסיפור הדמוגרפי. זה לא משנה כמה ילדים נולדים בקהיר. זה לא משנה כמה ערבים נולדים בשכם או בג'נין, אם אנחנו לא רוצים להיות שם. נכון שיש בעיה עם ערביי ישראל, הם מהווים כעשרים אחוז מהאוכלוסיה. החדשות הטובות הן, שלהוציא את המגזר הבדואי, אחוז הריבוי הטבעי של ערביי ישראל יורד ומתקרב לזה של האוכלוסיה היהודית.

בתחום הדמוגרפי, המשתנה החשוב ביותר לאורך זמן הוא העלייה. אם היהודים יעלו לארץ, אם העם היהודי יעמוד באתגר של מדינה ריבונית בארץ ישראל או בחלקים מארץ ישראל אנחנו יכולים לעמוד במבחן הדמוגרפי.


"איים תבוסתניים" בחברה הישראלית

עד עכשיו הצבעתי על התחומים בהם גילתה ישראל הצלחות מרשימות. אבל חייבים לשאול - האם לעולם חוסן? מה עלול להשתנות ולסיים את סיפור ההצלחה? לא כל הדברים תלויים בנו. אין ספק, שאם בעתיד הלא כל כך קרוב, יהיה שינוי במעמדה של ארצות הברית במערכת הבינלאומית, זה לא יהיה לטובת ישראל. גם עליית כוחה של סין לא מבשרת טובות למדינת ישראל. לחלופין, תרחיש אחר, שחוששים ממנו, הוא איסלאמיזציה של אירופה. יש שרואים את אירופה כהולכת לכיוון הזה. אם האירופאים לא יעצרו את המגמות הדמוגרפיות בקרבם, יהיה במערכת הבינלאומית שינוי גדול שאינו מבשר טובות למדינת ישראל.

מגמה נוספת שאנו עדים לה ושיכולה להזיק לישראל, היא דה-לגיטימציה בינלאומית. אנו כבר רואים ניצנים של הסרת לגיטימציה מישראל. לדוגמה, הוחלט על חרם של אקדמאים ישראלים בבריטניה. קיים חרם על מוצרים ישראלים על-ידי ארגוני עובדים במערב אירופה. אלו תופעות שוליות למדי אך אם תתרחבנה תעמוד בפני ישראל בעיה לא קטנה. עם זאת, צריך לשים את האירועים הללו בפרופורציה. ישראל חוותה כבר בידוד בינלאומי בשנות השבעים והצליחה לצאת מזה. בשנות השבעים מצבנו הבינלאומי היה גרוע בהרבה. אז, בשיא כוחן של מדינות ערב, היינו מדינה מנודה למדי במערכת הבינלאומית. לאחר סיום המלחמה הקרה השתפר מעמדנו בצורה משמעותית.

מה הם השינויים באזור אשר עלולים להשפיע לרעה על מדינת ישראל? התרחיש המסוכן ביותר הוא כמובן, גִרעונה של אירן. התפתחות זו מקפלת בתוכה סכנה קיומית למדינת ישראל. תרחיש אחר שיכול לערער את המאזן האזורי הוא השתלטותם של גורמים איסלאמים קיצונים על מדינות ערביות חשובות. המדינה החשובה ביותר היא כמובן מצרים. שינוי במשטר המצרי יכול לערער את יציבות חוזה השלום עם ישראל, שהוא נדבך חשוב בביטחון הלאומי. אני מקווה שלאמריקנים לא יהיה דחף ללחוץ לדמוקרטיזציה במצרים. זה לא מועיל ליציבות האזורית, כמו שזה לא הועיל בעירק. טורקיה היא מדינה חשובה באזור והיא נתונה במאבק על זהותה. החוגים האיסלאמיים בטורקיה מתחזקים, אבל מפלגת השלטון המוסלמית משחקת בינתיים על-פי כללי הדמוקרטיה. בכל מקרה, אני מקווה שהחוגים המוסלמים שבשלטון יצליחו להגיע לסינתזה בין המסורת לבין המודרניות. מיזוג מוצלח כזה בטורקיה עשוי להיות דוגמה לארצות מוסלמיות אחרות.

הגורמים שנמצאים בשליטתנו הם בתוך המדינה. תולדות עם ישראל מלמדים אותנו שלמנהיגות המדינה תפקיד חשוב מאוד. ראוי לזכור כי פעמיים נחרבה המדינה היהודית בעבר, בית ראשון ובית שני, בעיקר בגלל מנהיגות גרועה, שלא קראה נכון את המציאות הבינלאומית. נראה לי שהעוקב אחר המישור הפוליטי בארץ, עלול להתרשם במידה רבה של ודאות שיש לנו משבר מנהיגות. לצערי, מנגנוני גיוס המנהיגים הפוליטיים שקיימים כיום דורשים שדרוג משמעותי כדי להבטיח שהמנהיגות הישראלית תוכל לעמוד במבחנים הקשים שעוד לפנינו.

תופעה אחרת הדורשת תשומת לב היא התעייפות החברה הישראלית מהסכסוך הממושך, והופעת נביאי שקר המבטיחים את סיום הסכסוך ושלום עלי אדמות. רוב החברה הישראלית עומדת יפה מאוד במעמסה, אך ישנם איים תבוסתניים. בצורה סמלית אפשר להזכיר את "צפון תל אביב" כמקור לדאגה.

מערכת החינוך הישראלית היא הכלי המתאים ביותר להתמודדות עם תופעה זו. אנו צריכים לדאוג שמערכת החינוך הישראלית תתגבר את התכנים היהודיים-הציונים. בלעדיהם לא נחזיק מעמד. מדאיג מאוד שכמחצית מהמתגייסים לצה"ל לא ביקרו מעולם בירושלים. צריך לחזק את הזיקות לארצנו ולמנוע כרסום באמונה בצדקת הדרך הציונית. אסור לתת לרוחות "צפון תל אביביות" לחדור אל מערכת החינוך ולזרוע פקפוקים.

אלוהים חנן את עם ישראל בכישרונות אדירים. אנחנו עם מוצלח ביותר הזוכה להערכה רבה בכל קצווי תבל. אבל יש לנו גם כושר להרס עצמי ואסור לנו לשכוח את הממד הטרגי בקיום היהודי. הסכנות אורבות לנו וצריך להיזהר מאוד.

האם סיפור ההצלחה הישראלי יימשך? תשובתי לשאלה היא התשובה הציונית הקלאסית - הדבר בידינו, או על-פי גרסתו של הרצל: "אם תרצו אין זו אגדה".