מלחמה בחברה פוסט הרואית

גם אם לא תמיד מוטמעים עד תום ערכי החברה בכלל שדרות הצבא ובדרכי התנהלותו, מקצתם בוודאי מוצאים את ביטויים בחלקים ניכרים בפעילות הצבאית. מלחמת לבנון השנייה לא חרגה מכך, ולא בכדי מוצאת ועדת וינוגרד בין השאר כי "ההיחלשות של הנורמות והערכים של צה"ל חלחלו מהחברה הישראלית הרחבה יותר" (עמ' 400 בדוח הסופי).

בקביעה של הוועדה כי "[...] בעיות בדבקות במטרה גם לנוכח קשיים ונפגעים [...], הן כנראה ביטוי לבעיות תרבותיות עמוקות בחברה הישראלית ובצה"ל[...]" - כמובן שאין צמצום של תחולת הביקורת רק לצה"ל מודל 2006 או לחברה הישראלית של ימי המלחמה. לרוב, אימוץ נורמות וערכים הוא תהליך מתווך, בעל ספיגה איטית וממושכת, ובדרך כלל לא קל להצביע על מועד תחילתו. כך, צה"ל של מלחמת לבנון השנייה היה צבא שצקלונו הערכי כבר מולא עד לעייפה בנורמות שהחלו לשרור בחברה הישראלית שנים רבות קודם לכן. למצער, חלק מהנורמות הללו שררו בחברה הישראלית עוד בשנות ה-80, כשמקצתן אף באו לידי ביטוי עוד במלחמת לבנון הראשונה.

עם זאת, תמורות ערכיות מעולם לא הצטמצמו לסד ליניארי חד סטרי. החברה הישראלית לא יצרה מתוך עצמה באורח בלעדי את הרוויזיה הערכית שבה, בדיוק כפי שצה"ל לא הוזן רק מתמורות חברתיות. ההנהגה, העיתונות, האליטות, וקבוצות לחץ חוץ-פרלמנטריות (כמו ארבע אימהות), כמו העולם החיצוני, השיאו את תרומתן לעיצוב דמותה הערכית של החברה הישראלית וצה"ל, וגורמי הפנים שבהם (הנהגה, עיתונות, אליטות וקבוצות לחץ חוץ-פרלמנטריות) התעצבו מאותן תמורות שהן עצמן עשו לילות כימים לקידומן. מטבעם של דברים, שינוי ממין זה הוא כמעט תמיד סימביוטי, רב-ערכי וכלל מערכתי, גם אם לעתים קרובות יש גורם דומיננטי אחד או יותר, המתעלה מעל השאר.

השאלה מי הם הגורמים הדומיננטיים ומה מידת השפעתם לעתים אינה ברורה דיה גם בדיעבד, אך דומה שבמקרה דנן לתקשורת, כמו להנהגה (לפחות בחלק מהתקופה בעשורים האחרונים), וכמו לאליטות, הייתה השפעה מכרעת על ההתנערות מערכים מסוימים, שוועדת וינוגרד כה מצרה על שחיקתם או נטישתם. במידה רבה החברה הישראלית שימשה כמעין מתווך ערכי שבין השילוש הנהגה-אליטות-עיתונות לבין צה"ל, גם אם לא נעדרו מהטבעת החותם הערכית הזו על הצבא גם תהליכים חברתיים עצמאיים, למשל העלייה המטאורית במשקלן של משפחות החיילים והשפעתן על המערכת.

"צה"ל התנהל במלחמה כמי שהחשש מנפגעים בקרב חייליו שימש מרכיב מרכזי בהליכי התכנון ובשיקוליו המבצעיים", מציינת הוועדה, ובמידה רבה ניתן לומר שאת גנותו של החשש הזה נשאו אליהו וינוגרד ועמיתיו לוועדה במידת הצמצום ובזהירות יתר, ולא בקול גדול, כיאה לאותו שבר. כמו כל חברה שעומדת בתחילה על נפשה, ובשלב מסוים מחלחלת בה התחושה שהחרב כבר לא מונחת מעל צווארה, גם החברה הישראלית החלה בשלב מסוים לחוש את התרחקותה של החרב.

גם אם אין תמימות דעים לגבי תחילת קינונה של "תחושת הסכנה הקיומית הנעלמת" והעצמתה בחברה הישראלית, אין רבים החולקים על ממשותה. ובמקום שבו תחושות מעין אלה שוררות, אך טבעי הוא שבמועד מוקדם או מאוחר הן יתורגמו לשפת המוטיבציה הפוחתת של "להמשיך ולשלם בחיי אדם בעד שימור הבית הלאומי". האם תחושות אלה הן תוצר בלעדי של הרהורי לב ומשאת נפש לאחר שנים רבות של הכרה שאיננו יושבים כאן לבטח? האם רק משאלות לב הנובעות מעייפות חומר הן שהזינו את אותן תחושות? הרהורי לב ומשאת נפש אומנם לא עשו זאת רק בגפם, אך הם השיאו תרומה שלילית מאין כמותה לכך. וכשהאסטרטג אדוארד לוטוואק קובע כי החברה הישראלית עברה לשלב פוסט-הירואי, הוא נסמך במידה רבה באבחונו על עלייתן ושגשוגן של התחושות הללו בקרבנו.

"דבקות במשימה וחתירה לניצחון" הוא הראשון מבין עשרת ערכי צה"ל, ו"הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה" הוא הראשון מבין ערכי היסוד של הצבא. אומנם שני ערכים מובילים אלו לא הפכו לפלסתר במלחמה האחרונה, אך הערך הראשון מומש רק בחלקו, ובערך השני חל שיבוש עד כדי היפוך יוצרות מסוים, שבמידה רבה ממשיך כיום בזירה העזתית. אומנם הרטוריקה שמלווה את אופן יישומו של הערך השני כורכת את מימושו בשיקולים רחבים, כגון הגנת אזרחים למול אבדן מוערך של חיי חיילים בפעולה צבאית, השלמה מדודה של פגיעה באזרחים למול פגיעה ודאית במספר גדול יותר של חיילים, או דחייה בטיפול באיום עתידי על אזרחים נגד הסרת האיום במחיר של קורבן מיידי של חיילים. ואולם, שיקולים ממין זה אינם יותר ממעטפת מילולית המגלמת בתוכה את שינוי הערכים שעברה החברה בסיועם של גורמים מתווכים ואחר כך הטמעתם בצה"ל.

דבריו האחרונים של עמוס עוז בעקבות קבלת פרס דן דוד, שבהם שלל מכל וכל פלישה לעזה, כשבין שלל נימוקיו מצוי חישוב מחיר הדמים הכבד יותר שצה"ל עלול לשלם אם ייכנס לרצועה, הוא דוגמה אחת מני רבות להיפוך היוצרות הערכי שהחברה הישראלית עברה וממנה, בתיווך האמור לעיל, זלגה לצה"ל. עוז, כאחד מבאי-כוחה הבולטים של האליטה; כמו נחום ברנע ושמעון שיפר, כשניים מנציגיה המוערכים של העיתונות (שטענו באחרונה במפגיע כי במלחמות העתיד לא ניתן לנצח, ולפיכך יש להוציא מכך את כלל המסקנות המתבקשות) - הם חלק מהמסד הרעיוני שעליהם בין השאר מתקבעים בצה"ל מושגים פוסט-הירואים מובהקים, כפי שלמשל הם מוצאים את ביטויים בחוברת "פסיכולוגיה צבאית" מדצמבר 2006.

ארבעה חודשים קודם להוצאתה לאור של אותה חוברת יישם חלק מהפיקוד הבכיר של צה"ל, כמו הדרג הפוליטי, כמה מהתפישות המעוגנות ב"פסיכולוגיה הצבאית החדשה", כגון נטייה מובהקת שלא לערב כוחות קרקעיים במלחמה גם כשמטר קטיושות אינו חדל ממעופו ואזרחים לא חדלו מלהיפגע עקב כך. זו חלק מיציקת תוכן החדשה לאותם שני ערכים צה"ליים: "דבקות במשימה וחתירה לניצחון" ו"הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה".