ביום עיון שנערך במכללה למשפט,
נשא נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר, אהרן ברק, נאום שנושאו - "60 שנות שיפוט בישראל".
הנאום מורכב מ-3 חלקים. בחלק הראשון שיבח ברק את קודמו, מאיר שמגר.
החלק השני הוא שיר הלל לבתי המשפט. ברק מתאר את השופטים כלוחמים בשדה הקרב ומכביר עליהם שבחים ומחמאות.
החלק השלישי הוא התקפה על השר פרידמן והרפורמות שהוא מחולל.
אין בנאום חשבון נפש אמיתי. אין התייחסות לפרשיות שחיתות בהן מעורבים שופטים (שחלקן הסתיימו בהרשעות ובחלק אחר הוגשו כתבי אישום). אין התייחסות לארועים אקטואליים. לדוגמא - בראיון שנתן לאחרונה שופט ביהמ"ש המחוזי לשעבר שלי טימן, צוין שישנם שופטים שמרשיעים נאשמים בגלל חששם מדעת הקהל. דברים כאלה מפי שופט בכיר מחייבים התייחסות, אך ברק שתק.
מצופה ממי שנושא נאום על השיפוט בישראל מקום המדינה, שיתייחס לא רק לדברים הטובים אלא גם לדברים הרעים וכיצד לתקנם. לא אצל ברק. את הליקויים בבתי המשפט הוא פוטר בשתי מלים - "נעשו טעויות". איזה טעויות? האם אלה טעויות משפטיות שנדונו בערעור? האם אלה טעויות בבחירת שופטים? טעויות בטיפול בשופטים שסרחו? סתם ברק ולא פירש.
נאומו של ברק הוא נאום צבוע ומתחסד. הוא מזכיר נאום של עסקן פוליטי ברוסיה הסטליניסטית. בנאום כזה היו מפארים את הישגי המהפכה הקומוניסטית תוך התעלמות מהמציאות ומרמת החיים הנמוכה של העם.
יש פער גדול מאוד בין השבחים שמעתיר ברק על בתי המשפט לבין המציאות. לציבור אין אמון בבתי המשפט. לפני כמה שנים התפרסם סקר ש-52% מעורכי הדין סבורים ששופטים לוקחים שוחד. לאחרונה התפרסם סקר ש-54% מהציבור כולו הם באותה דעה. אווירה זאת היא שהביאה, בין היתר, למינויו של השר פרידמן.
בתי המשפט צריכים לעבור שינוי מרחיק לכת לפני שיהיו ראויים לשבחים שמעתיר עליהם ברק.
