ההבדל בין הפנסיונר הותיק לגמלאי המודרני

דרך ארוכה עבר עולם הגמלאות מאז "הומצא" המושג במחצית המאה ה-19 באירופה. התופעה החברתית החדשה שנקראת מאז "פנסיה" (בעברית - גִמלה), התעצמה לאט במהלך העשורים האחרונים של אותה מאה, ולא בלי מאבקים קשים - בעיקר במדינות אירופה שנחשבו בזמנים ההם מאד תעשייתיות. מפעלי התעשיה המתקדמת שפעלה בימים ההם ואולמות הייצור הענקיים בשטחם של מפעלי חרושת, הצמיחו באולמות הייצור מנהיגי איגודים מקצועיים עממיים, חזקים, אותנטיים ומיליטנטיים. חלק לא מבוטל מראשי איגודי הפועלים הללו עמדו מקרוב על היתרונות הכלכליים והעושר האישי הרב שמביאה עימה התעשיה המודרנית לבעליה. כבר אז היה ברור כי העושר הנובע מייצור תעשייתי רב פי כמה מהעושר שנבע מענפי החקלאות או המסחר. ראשי האיגודים הללו חשו היטב על בשרם את התמורות הגיאוגרפיות והאורבניות שיצרו גלי התיעוש שגדלו מדי עשור באירופה. התמורות הללו התבטאו במיוחד בתהליך מהיר של מעבר המוני פועלים ועובדי כפיים מישובים כפריים לשולי הערים הגדולות שגדלו והתעצמו בקצב מסחרר. הפרנסה בכפר הייתה דלה מאד ואילו העיר התעשייתית המודרנית קלטה המוני עובדים כפריים לשעבר מכל הסוגים שחיפשו מקורות פרנסה חדשים בעיר ההומה, הרועשת, המתועשת והמפויחת. מיליוני כפריים שנטשו את כפריהם השתלבו מהר כעובדים פשוטים במפעלים עתירי עבודת ידיים בטקסטיל, מתכת, פלדה, כימיה, מזון וענפי תעשיה אחרים. סמוך למפעלים הללו הוקמו שכונות עובדים חדשות של פועלים ומשפחותיהם הענפות שהיו ספקי כוח העבודה הזול שניתן לניצול מהיר וזול על-ידי אותן תעשייתיות חדשניות ברוח הימים ההם.

תוחלת חיי העבודה בעידן התעשייתי החלה במרבית המקרים בגיל 9. נערים בריאים וחזקים בגופם יצאו לסייע בפרנסת המשפחה בגיל צעיר יותר, הרבה פעמים בגלל מותו המוקדם של האב המפרנס ממחלות קשות שהתפתחו במקום העבודה העשן. לא היה סיום רשמי לחיי העבודה - כל עוד הפועל יכול היה למלא ביעילות את משימתו הכוחנית והשרירית בשרשרת אספקת המוצר במפעל, הוא המשיך לעבוד. במרבית המקרים, במיוחד בתעשיות עשנות ומלוכלכות, לא החזיקו פועלים מעמד שנים רבות. המחלות הזיהומיות הרבות, האוויר הדחוס, הקשיים הפיזיים, חוסר היגיינה, המחסור במתקני בטיחות מינימאליים ובעיקר שבוע העבודה הארוך והמתיש, שהגיע פעמים רבות ל-96 שעות שבועיות, תרמו תרומה נכבדת לקיצור תוחלת החיי העובד באמצע, או בסיום העשור השלישי והרביעי לחייו. לא מעטים מהעובדים והפועלים הלכו לעולמם עוד קודם לכן - בראשית העשור השלישי לחייהם. מעטים היו יוצאי דופן, בריאים בגופם וחזקים בשריריהם, שהאריכו חיים עד העשור השביעי לחייהם. רבים מהם היו לא יותר מאשר שבר כלי אנושי לאחר כל כך הרבה שנים של עבודה פיזית קשה בתנאים סביבתיים איומים.

מאבקם העיקש והממושך לשיפור תנאי העבודה של פועלי התעשיה הניבו לראשי האיגודים המקצועיים דאז הישגים סוציאליים בתחומים שונים, לאו דווקא בקביעת המועד הרשמי לסיום תוחלת חיי העבודה של העובדים. רק חלק מראשי האיגודים המקצועיים בתחילה נטו לאמץ רעיון מהפכני במיוחד בימים ההם: הם נתנו יותר ויותר את דעתם למצבם הגופני והנפשי של קומץ הפועלים ועובדי כפיים ותיקים ומבוגרים ששרדו 50 שנה ויותר בעבודת שרירים כוחנית, קשה ומתישה. ראשי האיגודים המקצועיים הציבו לנגד עיניהם למטרה לאפשר לפועלים הללו - שנסחטו גופנית ונפשית עד תום עשרות שנים - לחיות את שארית חייהם ללא עבודה, אך עם הכנסה הנובעת מפנסיה שידאג לה ויצבור עבורם המעביד בשנים הרבות בהם עבד הפועל ובעבודתו סייע לבעלים להעשיר את הונו. מחשבה מקורית זו של ראשי האיגודים המקצועיים התבססה על ההבנה הפשוטה כי רק מתי מעט יגיעו לגיל הרשמי שזיכה אז את העובד לפנסיה. הנחת העבודה שנשמעה רבות בדיונים הרבים והמורכבים לקראת מימוש הרעיון הייתה שמעט עובדים יגיעו בכלל לגיל פרישה וזו תמשך שנים אחדות בלבד. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית נתן מישהו את דעתו לאחרית חייהם של הפועלים המבוגרים שסיימו את עבודתם בגלל גילם וזכו לעוד כמה שנות חיים מבלי להתנות זאת בעבודה מתישה ובפרנסה קשה מבוקר עד לילה.

הודות להישג סוציאלי חשוב זה, במחצית השנייה של המאה ה-19 הפציע עידן הפנסיה המודרנית. עתה היו פועלים מחד ופנסיונרים מאידך. הראשונים היו עסוקים מבוקר עד לילה בעבודה והאחרונים נאלצו לפרוש ממנה בהגיעם לגיל הרשמי. חלק מהם נחרד בתחילה מהריק הנורא שנכפה עליו באילוץ. כבר אז היו פועלים שיצאו לפנסיה והתחננו בגיל 65 לחזור מיד לעבודה המפרכת בת 12 שעות ויותר ביום. הם לא השכילו להתמודד בהצלחה עם החופשה מאונס שנכפתה עליהם בגין החוקים החדשים, החוקים הסוציאליים, שלא היו מובנים להם די צרכם. היה צריך להשקיע מאמץ רב לשכנע עוד ועוד מעסיקים ובעלים להצטרף להסדרי הפנסיה למען העובדים המבוגרים והקשישים, אך גם להטמיע בקרב הפנסיונרים את ההבנה בכדאיות של אי עבודה בגיל מבוגר וקידוש הערך של שנות מנוחה אחדות לגוף ולנפש בשלהי חייהם. כל העניין נראה לרבים בשנים הראשונות הזוי ולא תואם את יכולת חלק מהמעבידים (ולעיתים את רצונם), אך לא פחות מכך את הפנסיונרים בכורח, שחלקם לקו בתסמונות רוחניות ונפשיות רבות. הם לא ידעו מה לעשות בחייהם הריקים ממעש. עד מלחמת העולם הראשונה נראתה התמורה החברתית-סוציאלית החדשה מאד לא יציבה, שברירית, לא ממוסדת, מעוררת שאלות, קשיים, בעיות ותהיות. מחד, לא כל כך הובן הצורך החדש על-ידי המעבידים וכלל החברה ומאידך - התקשו הפנסיונרים המעטים שנהנו מסידורי הפנסיה לעשות בזמנם החופשי שימושים מושכלים כדי להתגבר על הקשיים הרבים בהם הם נתקלו בחייהם ללא עבודה.

כבר בשלהי המאה ה-19 החלה להתפתח תעשיה רבת היקף, שכולה הייתה מכוונת למלא את שעות הפנאי הרבות שלהם. רבים מהם לא ידעו קרוא וכתוב, עיתון לא בא אף פעם לידיהם, כלי התקשורת האלקטרוניים טרם הומצאו, מועדוני פנסיונרים עדיין לא הוקמו, עמותות לקשיש בודאי שלא היו, והיחס של החברה אל רוב הפנסיונרים היה מבזה מאד. ראו בהם זקנים מיותרים, לעגו ובזו להם, טענו כי בגללם הפועלים מקבלים שכר נמוך מכפי שהיה צריך להיות משולם להם, והיו שנים בהן הובע בקרב חוגים רחבים ספק גדול אם ההישג הסוציאלי בדמות הפנסיה המשולמת לפועל שהופרש באילוץ מעבודתו לא תתמסמס בפעילות שתביא קץ לחייו: אכילה בכמויות בלתי מבוקרות שהביאה להשמנת יתר ולמחלות רבות, שתיית כמויות שיכר, הפסקת הפעילות הגופנית שהייתה לחם חוקם של הפועלים עשרות שנים, איבוד הכושר ושינויים גופניים והורמונאליים רבים מאד, וכמובן - כל מה שבא בעקבותיהם: הדיכאונות, הפראנויות, ההפרעות הנפשיות, האלימות הגוברת במשפחה, היחסים עם הילדים והנכדים, איבוד האוטוריטה של מנהיג המשפחה והמפרנס הוותיק שלה. דובר רבות על ההרגשה הכללית של חוסר משמעות להמשך החיים. למה לחיות אם אי אפשר יותר לעבוד? מדוע לקום בבוקר אם אין לאן ללכת? למה לא להפוך את היוצרות - לחיות חיי לילה בבארים, בבתי קפה, במשתאות מפוקפקות, להשתתף בהימורים ובהגרלות במעט הכסף שנותר מהפנסיה? אז גם זוהו לראשונה תסמינים שונים של מחלות גופניות ונפשיות רבות שלא היו ידועות בעבר בשנות עבודתו הרבות של האדם. הן צצו פתאום והתגלו סמוך ליציאתו המאולצת לפנסיה.

ההכרה שהחברה צריכה להקדיש מאמצים כדי לדאוג לוותיקים בתוכה, החלה לעלות על שולחן הדיונים החברתי בין שתי מלחמות העולם במחצית הראשונה של המאה ה-20. בנוסף לשלל האתגרים החברתיים שניצבו בפני משטרים שונים שצמחו במערב במחצית הראשונה של המאה הקודמת, החלה להישמע במרביתם הדאגה לעתידם של יותר ויותר פנסיונרים חדשים שסיימו את עבודתם בגיל 65 ויצאו לעולם החופש והפנאי. מדענים, חוקרים, אנשי אקדמיה, רופאים ואנשי מקצועות חברתיים אחרים ראו בדאגה את מיצוב אורח חייהם של פנסיונרים רבים שעשו ככל שניתן כדי לא ליהנות באמת משנות חייהם האחרונות. רובם לא עשו דבר. הם העבירו את היום ושרפו את השנה, לקו במחלות גופניות רבות ובתסמינים פסיכוסומאטיים מגוונים, התלוננו על מרי חייהם וביקשו במקרים רבים את מותם, אם לא בגלוי, בודאי בסתר. רבים היו חסרי סבלנות לעצמם ולזולתם. רובם היו נרגנים, כועסים, מדוכאים מאד, לא מטופחים, זעופים על קרוביהם ובעיקר חשו בבדידות הקשה שהייתה מנת חלקם. הם לא רצו כלום מעצמם, אבל כל פנסיונר וותיק רצה שיבדרו אותו, שיגידו לו מה לעשות, לאן ללכת, מה לראות ועם מי להיפגש. יותר ויותר הושם דגש על ניסיונות מגוונים להתמודד כראוי בהרגשת חוסר הרלוונטיות שמרבית הפנסיונרים דיווחו עליה, על השעמום הבלתי פוסק בחייהם החדשים בפנסיה, על הניכור שהם חשים בסביבתם הקרובה והרחוקה ובעיקר על ההרגשה שהחברה איננה מכבדת את גילם, את ניסיונם ואת עברם. הפנסיונר הוותיק היה סביל, פסיבי, לא פעיל, לא היו לו מאוויים, לא חלומות, לא רצונות לעשות משהו משל עצמו, לא להשפיע על סביבתו ולא לעמוד מקרוב על חידושיה וליהנות מהם. הוא רק רצה בידור, שעשועים, הנחות כספיות, טיולים מותאמים לגילו ולמעמדו, מגורים מיוחדים - הגם שלא היה מוגבל פיזית - ומיני דרישות שונות שיספקו את מאוויי הצריכה הנמוכים שלו מבחינה רוחנית ונפשית.

סיומה של מלחמת העולם השנייה סימן מפנה בכל הקשור בהבנה של החברה כלפי הפנסיונרים, הקשישים, הוותיקים והישישים. יותר ויותר נשמעו דיבורים שהמדינה צריכה ליטול על אחריותה את הטיפול בפנסיונרים. אבל מה הפירוש המעשי של הכרזות כאלה? ככל שקצב התיעוש המודרני גבר ומרבית העבודות הכוחניות שדרשו שרירים חזקים לביצוען פינו את מקומן לעבודות השכל, הידע והאינטלקט, היה ברור שמספר הפנסיונרים בחברה של סוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 יגדל מאד. עולם הסוציולוגיה המתפתח, מקצועות העבודה הסוציאלית שהתרחבו והסתעפו, הגיאוגרפיה העירונית שצמחה, המחקר המדעי הבסיסי, הרפואה המודרנית, הטכנולוגיות הרפואיות, התזונה המשופרת, ההיגיינה, הבטיחות והגהות ועשרות התמחויות מגוונות של רפואה מונעת, תעשיית התרופות הענפה שהתפתחה, בתי הספר לרפואה ומעבדות המחקר למיניהן - כולם הבטיחו את המשכו המהיר של תהליך הגידול המואץ במספרם של הפנסיונרים בחברה עד כדי מיצוב שכבה חברתית חדשה וגדולה - הגיל השלישי ועתה גם הגיל הרביעי.

וכך - ככל שרבו יותר גמלאים בחברה המודרנית במחצית השנייה של המאה ה-20, התפתחו עוד ועוד שירותים שהמכנה המשותף שלהם היה מילוי הזמן הפנוי והעברת היום בנעימים בהתאם לרצונם המשתנה של הפנסיונרים הוותיקים. בה בעת התפתחה תעשיה רבת היקף של דיור מוגן לפנסיונרים, מועדוני קשישים וותיקים, מרכזי יום לקשיש ולזקן, בתי חולים לקשישים סיעודיים, פעילויות העשרה, ספורט עממי, לימודים פופולריים, מרכזי ספורט ונופש במרכזי הערים ובשוליהן, טיולים בארץ ומסעי תיירות מיוחדים לגמלאים בחו"ל. עולם המסחר המודרני על כל ענפיו גילה במהלך השנים את הפוטנציאל השיווקי הגלום בשכבת הפנסיונרים ההולכת ומתרבה. הצרכנות הגמלאית איננה יודעת מנוח והיא נכונה לקלוט עוד ועוד חידושים ורעיונות.

לקראת סופה של המאה הקודמת החלו להתחולל בעת ובעונה אחת כמה וכמה תהליכים המשנים בקצב מסחרר את תמונת עולם הגמלאות העכשווית ומבדלים את הגמלאי המודרני מחברו הפנסיונר הוותיק. הבולט בכל התהליכים הללו הוא המשך תהליך הגידול המואץ מאד בתוחלת החיים המודרניים, המביא לכך שבראשית המאה ה-21 חיים ופעילים יותר ויותר גמלאים בני 55, 60, 70 וכן בני 80 ואף 90. חלק גדול מהמבוגרים הללו מצוי במצב גופני, נפשי ורוחני מצוין, המתבטא ברצון לעשות שימוש אקטיבי ויוצר בתקופת הגמלאות ארוכת השנים שלו. אין שום סימן לכך שתהליך זה ייקטע.

עד סיום הרביע הראשון של המאה ה-21 תהייה אוכלוסיית הגמלאים בכל מקום בעולם המערבי בעלת משמעות רבה במספרה. היא תגדל מאד במספרה היחסי בכלל האוכלוסיה במערב בגלל מגמת צמצמום האוכלוסיה הכללית הפוקדת כיום ארצות מערביות רבות. אבל גם בלי זה - במהלך ארוך מאד אל תוככי המאה ה-21 תמצא עצמה שכבת הגמלאים מבוססת מבחינה מספרית, משפיעה מאד כלכלית ופוליטית ואולי גם בעלת היגד משלה בתחומים רבים. ניצנים ראשונים כבר נראים עתה. תהליך שני הבולט מאד בשני העשורים האחרונים, הוא יציאת המוני אנשים לגמלאות מוקדמת טרם גיל היציאה הרשמי, היום גיל 67. התהליך הזה איננו פוסח על שום תחום מתחומי התעסוקות הוותיקות (המעטות שעוד נותרו לפליטה) ועל שלל התעסוקות החדשניות המבוססות על המדעים המודרניים והטכנולוגיות המתקדמות.ת הליך בלתי הפיך זה מעצב חברה אנושית חדשה. הוא מתבטא בכך שכבר היום תוחלת חיי אי העבודה גדולה יותר מאשר שנות העבודה בפועל של מרבית האנשים. התהליך הזה הוא בעיצומו והוא מקביל לגידול המואץ מאד החל כיום בתוחלת החיים. הצערת הגמלאות מעצבת שכבה חדשה של גמלאים צעירים בני 45 ומעלה, שגם אם חלק מהם מבוסס כלכלית, עומד בפניהם אתגר גדול למצוא לעצמם עיסוק מספק ומועיל למחצית השנייה של חייהם.

התהליך השלישי קשור למצבו של הגמלאי העכשווי. הוא בריא יותר מבעבר, מודע לצורך לשמור על בריאותו הגופנית, על כושרו הפיזי ועל שלל יכולותיו הקוגניטיביות. בדרך כלל יש לו גמלה מסודרת (לא לכולם) ורזרבות כספיות המאפשרות לו להביט על חייו בגמלאות בדרך שונה לחלוטין מזו שראו אותה הוריו בדור הקודם. יש לו אופציה חדשה הפתוחה בפניו לעשות בגמלאות רבת השנים שלו דברים שלא העז, או לא יכול היה לעשות בשנות עבודתו. יש לו זמן, מאוויים, רצונות, תשוקות, חלומות וצרכים נפשיים ורוחניים הצפים על פני השטח להקדיש את השנים הרבות בהן הוא צפוי לחיות כגמלאי - ליצירה אקטיבית ולהתחדשות, לבריאה מחדש, להנאה מתחומי עיסוק יצירתיים הן להנאה והן לצורך שמירה על רמת חייו ואיכותם. הפנסיונר הוותיק ראה בגמלאות פרק אחרון בדרך לסיום דרכו. הגמלאי המודרני רואה בגמלאות הארוכה פרק חדש בחייו.