|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
ראיתם הצגה לאחרונה? כנראה שלא שילמתם מחיר כרטיס מלא ● בג"צ נדרש כבר בעבר לעשות סדר בתקציב התיאטראות בארץ. הפסיקה אמרה אז שעל המדינה לקבוע קריטריונים ברורים מאוד להקצאת הכספי ● הקאמרי נהנה כיום מ-22 מיליון שקלים בשנה כתמיכה ציבורית, אך נעם סמל עדיין מלין על תקציב נמוך מדי ומוכר כרטיסים בזול
|
|
"מגרדים" כסף מקרנות ונדבנים. הקאמרי [צילום: מיקי קורן]
|
|
|
|
|
|
מקפידים על כל שקל. נעם סמל, מנכ"ל התיאטרון [צילום: אורי אלוני]
|
|
|
|
|
לקהל המוחא כפיים בעמידה למשתתפי 'כנר על הגג' בתיאטרון הקאמרי, אין מושג במספרים שמסתתרים מאחורי הפקת הענק. הוא אולי יכול לראות ולספור את 35 האנשים שבחזית הבמה ואת עשרת המוסיקאים שבתזמורת. אבל הוא אינו רואה את החשמלאים, התאורנים, אנשי הסאונד, המאפרים ושאר העובדים מאחורי הקלעים, שהופכים את ההפקה של כנר על הגג - שעלתה עד להצגת הבכורה כ-2.5 מיליון שקל - לפרויקט של 80 איש בכל ערב.
תיאטרון הקאמרי, כמו כל תיאטרון רפרטוארי במדינה, נהנה מסובסידיה ממשלתית ועירונית. כתיאטרון העירוני של תל אביב זוכה הקאמרי להקצבה של 11 מיליון שקל לשנה מעיריית תל אביב ו-11 מיליון שקל לשנה ממשרד החינוך והתרבות. אבל הכסף הזה לא מגיע בקלות, לפחות לא כמו שהדבר היה עד לפני שלוש שנים, בטרם קבע הבג"צ שיש להסדיר את חלוקת ההקצבות לתיאטראות - בכל הרמות והמסגרות - על-פי קריטריונים ברורים.
עוגת 80 מיליון השקלים
באוגוסט 2005 פורסם ב'ילקוט הפרסומים' הנוסח הסופי של מבחני התמיכה הממשלתית הנערכים לתיאטראות רפרטואריים, שמטרתם כפי שהוגדרה: "לסייע לתיאטראות לקיים פעילות תיאטרונית איכותית; לעודד ולייצר תיאטרון ישראלי מקורי; לקיים פעילות ייחודית הנותנת מענה למגוון הצרכים התרבותיים בקרב האוכלוסיה; לפעול ברחבי הארץ ולהופיע לפני מגוון רחב ככל האפשר של קהלים; לבסס את הפעילות התיאטרונית לרבות זו שמתקיימת בהמשכיות ולקדם את היצירה, המגוון והחדשנות של הפעילות התיאטרונית בישראל".
כדי לקבל חלק יחסי בעוגת התמיכה הכללית, ששיעורה כ-80 מיליון שקל בשנה, חייבים התיאטראות לעמוד בשורה משוקללת של קריטריונים, שכל אחד מהם נושא בצדו ניקוד, אשר מרכיב בסופו של דבר את סך כל הזכאות. התמיכה נקבעת בהשוואה לפעילות המוסד שקיבל את התמיכה בשנה שקדמה לשנת הגשת הבקשה, ובהתאם למשתנים השונים הקבועים במבחני התמיכה. כך נקבעו סעיפי המבחן, ושיעורו של כל אחד מהם לקביעת הסכום שיקבל התיאטרון:
מספר ההפקות - 25%
מספר ההרצות - 20%
מיקום התיאטרון - 6%
מיקום ההרצות (דהיינו, כמה קילומטרים עברה ההצגה למקום ההופעה) - 8%
הוותק - 6%
הייחוד הלשוני - 7%
הרפרטואר - 9%
מורכבות ההפקות (בין השאר, מספר המשתתפים על הבמה) - 6%
עידוד יוצרים ומבצעים בתחילת דרכם - 5%
תרומה לקהילה וחינוך לתיאטרון - 4%
עידוד הפקות פרינג' - 4%
"התיאטרון בישראל אינו דומה לתיאטרון בשום מקום בעולם המערבי", אומר סמל, שהתחיל את דרכו כמפיק פרטי, המשיך לתפקיד מנכ"ל תיאטרון חיפה ומשם למינוי כקונסול תרבות בניו-יורק, בטרם נחת בכס מנכ"לות הקאמרי. "למשל, אין אף תיאטרון בעולם שיוצא לכל-כך הרבה הופעות מחוץ למקום מושבו העיקרי. הקאמרי מעלה 2,000 הצגות בשנה, מהן כ-800 מחוץ לתל אביב. אין גם אף תיאטרון בעולם המערבי שהתמיכה הציבורית בו היא כל-כך נמוכה. התמיכה בקאמרי היא פחות משליש מתקציבו, בעוד שהממוצע בעולם המערבי הוא 50 עד 60 אחוז. בגרמניה ובשוויץ, למשל, התמיכה היא 90 אחוז!". בישראל התיאטראות נתמכים גם על-ידי קרנות ידידים בחו"ל ונדבנים בארץ ובעולם.
לתיאטרון הישראלי יש גם מחוייבות קהילתית, שכאמור מקבלת ביטוי גם באחד מסעיפי התמיכה. במשך שמונת החודשים האחרונים הוריד התיאטרון הקאמרי במאי, כוריאוגרף, עוזרי במאי, טכנאים ומערכות קול לעיר שדרות, כדי להעלות בעזרת שחקנים מקצועיים וכישרונות מקומיים את המחזה המוסיקלי 'סאלח שבתי'. ההצלחה בה התקבלו שתי הצגות הבכורה במתנ"ס בשדרות הביאה את הנהלת הקאמרי לצרף את המחזה לרפרטואר הסדיר, והוא יועלה גם במרכז הארץ בהשתתפות השחקנים משדרות.
את הבסיס לתקציב של הקאמרי, שיעמוד השנה על 80 מיליון שקל, מספקים 40 אלף המנויים שנרכשים במהלך השנה באמצעות ועדי עובדים ובאמצעות מחלקת טלמרקטינג שהתיאטרון מפעיל. סמל אומר שרוכשי כרטיסים במחיר מלא הם בסך-הכל 20% מהצופים. כל האחרים נהנים ממגוון של הוזלות במחירי הכרטיסים: החל מרכישות מרוכזות של כרטיסים במקום העבודה, דרך כרטיסי בונוס שמחולקים על-ידי חברות אשראי וכלה במחירים מיוחדים לגמלאים ולקבוצות אחרות.
יותר כשרונות צעירים
אז צריך ממש אומץ כדי להחליט על הפקה שעולה 2.5 מיליון שקל?
"אומץ? זה פחד מוות ממש", מאשר סמל, "לפני ואחרי שמקבלים החלטה כזאת, אני והמנהל האמנותי של התיאטרון, עמרי ניצן, מגייסים את כל הניסיון המקצועי שלנו, את כל הבטוחות הכלכליות, את התכנון הכי נכון שאפשר. הצרה היא שבמדינה הזאת הלא-ידוע הוא הדבר היחיד שידוע מראש. לכן צריך לעבוד לפי תקציב שלוקח מראש את כל התרחישים, ומכין להם את הפתרונות ההולמים.
"עלייה אחת במחירי דלק, למשל, משבשת לנו את כל חישוב ההוצאות של הנסיעות לפריפריה. כך גם הקפיצות בתעריפי הביטוח, והנפילות של הדולר שמקטינות את הסכום בשקלים שאנחנו מקבלים מקרנות 'ידידי התיאטרון' בחו"ל. ועוד לא דיברנו על מצבי חירום ביטחוניים או מלחמות. במלחמת לבנון השנייה השתתקה הפעילות לארבעה חודשים, כי למי היה ראש ללכת לתיאטרון".
למרות הבעיות התקציביות ישנו תחום אחד שמחמם את הלב: הכישרונות הצעירים שצומחים בארץ. "אין ספק שהיום הרבה יותר קל למצוא צעירים לתפקידי 'קורוס' - מקהלה, רקדנים, זמרים - מאשר לפני 30 שנה. פעם לא היו צעירים שידעו גם לשיר, גם לרקוד וגם לשחק.
"היום ישנם רבים כאלה, בעיקר הודות לבתי-הספר למשחק או תוכניות טלוויזיה כמו 'נולד לרקוד' ו'כוכב נולד', שמגלות אותם, מטפחות אותם ומכשירות אותם לטובת ההפקות הפרטיות שבהמשך".
|
| תאריך:
|
18/07/2008
|
|
|
עודכן:
|
18/07/2008
|
|
אורי אלוני
|
|
הרבה יש ללמוד מפרשת השבוע שלנו לימינו אלה, פה בארץ חמדת ובכלל. אנחנו נתרכז בפן שכבר התייחסנו אליו בעבר לא אחת, אבל מסתבר שלא מיצינו אותו עד תום, הפן של מסירות הנפש. בעצם, נתייחס גם לפן של הקנאות, כי מסתבר שהא בהא תליא, שבלי קנאות אין מסירות נפש. הפרשה פותחת (במדבר כ"ה) בקנאותו של פינחס: "[יא] פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי." זה מתייחס לסיפור הקשה של סוף הפרשה הקודמת: "[א] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב." הסטייה הזאת מידרדרת לעבודה זרה ומגפה פורצת בעם, "[ט] וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף."
|
|
|
|
|
בימים 13 ו-14 ביוני התקיימה בפריז ועידת איחוד מדינות המזרח התיכון - פורום חדש לשיתוף פעולה אזרחי אותו מבקש הנשיא סרקוזי למסד. לוועידה הוזמנו מעל 40 ראשי מדינות ושרי החוץ שלהם. עם זאת, דומה כי ה"כוכב הזוהר" ביותר, כפי שהגדיר זאת העיתון הסורי תשרין, היה הנשיא אסד. עשרות ראיונות לאמצעי התקשורת ופגישה אישית עם נשיא צרפת הפכו את בשאר אסד, במידה רבה, ל"מסמר המסיבה". לכאורה, הסוגיה המדינית-דיפלומטית ברורה: מבלי ששינתה דבר במדיניותה, התקבלה סוריה בזרועות פתוחות בחזרה לחיקם החם של האירופאים. העברות הנשק לחיזבאללה נמשכות, מיפקדות ארגוני הטרור הפלשתינים עדיין שוכנות בדמשק, טרוריסטים חוצים את הגבול הסורי לעירק, מעורבותה של דמשק בזירה הלבנונית נמשכת, והקשרים בין סוריה לבין אירן חמים כתמיד. ולמרות זאת, לאחר מספר שנים של בידוד בינלאומי חוזרת סוריה למעמד של שחקן לגיטימי בזירה הבינלאומית.
|
|
|
|
|
אם יש בעיה קיומית העומדת לפנינו, מעבר לגרעין האירני, הרי זו קריסתה של מערכת החינוך. בניגוד לקריסה של גשר או של לב, מערכת החינוך איננה קורסת בקול רעש גדול, אלא בהדרגה, כמעט בהיחבא. בבסיס, בכל שנה נוספים למערכת החינוך עוד ועוד ילדים ממגזרים שעניינם איננו הצטיינות בלימודים, אלא להיפך. בפסגה, בכל שנה עוזבים את הארץ מאות מן הדוקטורנטים המצטיינים או הדוקטורים הצעירים, ורק חלקם שבים אלינו, לעתים לאחר מאמצים לא מבוטלים. לו היה הבסיס מלא בתלמידים שעיקר עניין הוריהם בלימוד ותובנה, ולו היו כל הדוקטורנטים היוצאים להתמחות ובניית תחומי מחקר שבים אלינו, היינו האומה המתקדמת ביותר בעולם. מיקומנו הנוכחי המכובד הוא תוצר של העבר, של מערכת החינוך שהייתה סבירה לפני שלושים שנה. מיקומנו העתידי נגזר מן החינוך הנוכחי, שהוא בקריסה לאורך כל הדרך.
|
|
|
|
|
הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מהווה גוף מעין-שיפוטי ודנה בהתנגדויות לתוכנית היתר בנייה, אף כי ההלכה הרווחת היא שהשיקולים הניצבים בפניה והניתנים לדיון הם שיקולי תכנון בלבד. אומנם לא בכל מקרה אפשר להפריד בין שיקולי תכנון לבין שיקולי קניין, ואכן הוועדה מתייחסת גם לנושא הקנייני - ודורשת הוכחת בעלות באמצעות נסח וחוזה-חכירה, אולם עיקר שיקוליה הם אלה שבתחום התכנון.
|
|
|
|
|
עיר קטנה נהריה, אולי קטנה מדי. מרחק 100 מטר מביתי נמצא ביתה של משפחת אבני, משפחתה של קרנית. ברגע כתיבת שורות אלה, כשעדיין האצבעות רועדות על המקלדת, חזרתי לביתי לאחר ששעה קלה עמדתי ליד הבית האבל. אני מכיר את אודי היטב. אני מכיר את שתי המשפחות שלפתע עולמן חרב. אודי איננו. מה עושים? משפחות אצילות שלא מתלהמות. הן ספונות בתוך הבית והכאב חד ונורא. בחוץ עדה שלמה של עיתונאים הממתינה בחום הכבד למוצא פיו של אחד מבני המשפחה. כולם בתזזית, מכוונים מצלמות, עולים על גדרות, מעמידים חצובות. הכול למען תמונה אחת, מילה אחת. וכי מה ניתן לומר במצב טרגי זה? האם יש מילים בלקסיקון האנושי שיכולות לבטא כאב מסוג זה? אך החיים חייבים להימשך. שלמה גולדווסר מתראיין לפני הבשורה המרה. מעביר מסר של חוזק, בוז לחיזבאללה ומשבח את המדינה. עיתונאי אינו מתאפק ושואל "ומה עם משפחת הרן ומשפחת ארד? האם זה היה כדאי?" ושלמה, בתעצומות נפש, מסביר ומפרשן. מדבריו ניתן להבין שזהו "משפט שלמה" תרתי משמע.
|
|
|
|
|
