נוכח גילם של השניים "אין סכנה שבני הזוג יילדו ילדים ויפגעו בטוהר הגזע היהודי" - כך, במילים אלו ממש, ניסח עורך דין ישראלי ערעור לבית המשפט העליון. השופט
יצחק עמית הביע את מורת רוחו, אך כמנהגו של בית המשפט העליון - לא תירגם זאת לחיוב בהוצאות.
עו"ד שי חיימוב ערער לעליון על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, למנוע את הרחקתה מישראל של דולורס גופז - עובדת מן הפיליפינים שהגיעה ארצה בשנת 2001 ומזה חמש שנים שוהה בישראל שלא כחוק. גופז בת ה-49 מטפלת ביוסף עמרמי בן ה-70, והשניים טענו שהם בני זוג ולפיכך יש להתיר לה להישאר בארץ.
בית הדין למשמורת לא קיבל טענה זו ובית המשפט המחוזי מרכז דחה את ערעורם של השניים על אותה החלטה. אך גופז ועמרמי לא התייאשו, עתרו שוב בבקשה להסדיר את מעמדה של גופז מכוח "נוהל חיים משותפים" עם עמרמי והעתירה הועברה לבית המשפט המחוזי בירושלים. שם קבעה השופטת נאוה בן-אור, כי מדובר בחזרה על הטיעונים שכבר נדחו במחוזי מרכז, ונקבע שעל גופז לעזוב את ישראל עד 25.9.12.
חיימוב הגיש לעליון ערעור על החלטתה של בן-אור וגם בקשה לעכב את גירושה של גופז עד להכרעה בו, וכדברי עמית העלה "שלל טענות ממינים שונים". המרכזית שבהן הייתה שפסק דינה של בן-אור ניתן ללא סמכות עניינית וללא סמכות מקומית, חיימוב העלה עוד כמה טענות, ואז נזקק לנימוק הגזעי בו פתחנו. על כך אומר עמית: "כך במקור (!!!) ואין לבית משפט זה אלא להביע מורת רוחו מתוכן הדברים ודרך ההתבטאות".
עמית דחה את הבקשה על הסף, "מאחר שאין היא מגלה ולו נקודה אחת המצביעה על סיכויי ערעור גבוהים, וזאת בלשון המעטה". הוא שטף את חיימוב: לבן-אור הייתה סמכות מקומית משום שאת ההחלטה קיבל משרד הפנים שמקום מושבו בירושלים; הייתה לה סמכות עניינית, והרי חיימוב עצמו הוא שפנה לבית המשפט המחוזי; "יתר טענות המבקשים אינן מצדיקות התייחסות לגופן", הכניס עוד מהלומה לחיימוב.
עמית עוד לא סיים עם חיימוב. לאחר שרמז שכל הטענה על היותם בני זוג היא שקרית, הוסיף עמית: "פסק דינו של בית משפט קמא ניתן ביום 5.9.2012, באופן שהותיר למבקשת 20 יום לעזוב את ישראל או להשיג על ההחלטה בפני ערכאת הערעור. משום מה, בחרו המבקשים להמתין כמעט עד לדקה ה-90 בהגשת בקשה זו, תוך ניסיון לכפות על בית המשפט והצד שכנגד סד זמנים בלתי אפשרי. גם עובדה זו מהווה שיקול בדחיית הבקשה".
אחרי כל זה, ובמיוחד לאור השימוש המקומם בטיעון הגזעי, היינו מצפים שעמית יבטא את מורת רוחו בדמות הוצאות - ושמא אף יטיל אותן על חיימוב. אך לא: "משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות".
