שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, יוצא נגד המשפטיזציה של השירות הציבורי וקורא גם להציב גבולות למימושן של זכויות היסוד. סולברג, שיהיה נשיא בית המשפט העליון בעוד כעשור (אם תישמר שיטת הסיניוריטי), דיבר בכנס באוניברסיטת חיפה לסיכום שנת המשפט תשע"ב (יום ה', 18.10.12).

סולברג אמר: "עורך הדין של המדינה תופס את מקומו של הפקיד המקצועי בטרם עת, וזאת שלא בטובת העניין. עלינו לזכור ולהזכיר כי המשפטן הוא שחקן המשנה. השחקן המרכזי הוא הפקיד המקצועי הנוגע בדבר. עליו לפעול כמובן כדין, לקבל את ההכוונה ואת הייעוץ המשפטי הנדרש, אבל אל לו להאלם דום, ואל לו - לעורך הדין - לבוא בנעליו. איננו חפצים בפקידים נרפים, כאלה שמשליכים אחרי גוום ומעבירים את ערמת התיקים שעל שולחנם היישר אל שולחנו של היועץ המשפטי או הפרקליט. אנחנו חפצים בפקיד 'ראש גדול', מקצועי, חושב, מתייעץ ומחליט. כדין".


אינפלציה מוזילה את הזכויות


בהתייחסו לזכויות היסוד אמר סולברג, כי המהפכה החוקתית הביאה בכנפיה ברכה רבה למצוקות רבות של הפרט בכל תחומי החיים. ואולם, הוא מדגיש, לא הכל שבעי רצון וכך למשל הציבור החרדי - אם כי אין בכך אמת, משום שערכי יסוד מרכזיים מקורם בערכי היהדות. "מצב הדברים איננו כליל-השלמות, אבל בחלקו הניכר הוא טוב מאוד. צריך להודות בכך, ולהודות על כך", הוא מוסיף. לדבריו, יש להתפשר בנושא הערכים, להתברך בערכי היסוד ולא להיגרר לפרפקציוניזם.

עם זאת, ממשיך סולברג, יש להקפיד על כל שפסקי דין המשקפים את ערכי היסוד יישענו גם על בסיס פורמלי. "הערכים נחוצים לנו כעמוד ענן לפני המחנה, אך בד-בבד תוואי הדרך צריך להיות ברור", הוא אומר. "פרשנות משפטית ערכית תכליתית, יכולה להותיר לעיתים מרחב של עמימות, ותולדתה - חוסר ודאות. הלשון עשויה להיות מרפא. לשון החוק צריכה להיות עיקר לצרכי פרשנותו".

סולברג אומר: "אין ערוך לחשיבותן של זכויות היסוד החוקתיות. ראוי בית המשפט העליון להכרת הטוב מצד החברה הישראלית כולה על טיפוח זכויות היסוד ועל העשייה העיקשת היום-יומית למימושן... ממקום מושבי בבית המשפט אני צופה באהדה באלו שנטלו משימה על עצמם להיות פה לאילם, לשטוח את טענותיו של הזר, לריב את ריבו של האזרח. אולם מרוב 'צפיפות' בזכויות היסוד לא תמיד רואים את היער. עלינו לקבוע סדר עדיפויות. עלינו להבחין בין הגרעין של הזכות, הליבּה, לבין הפריפריה". והוא מדגיש: "אינפלציה של זכויות מוזילה את ערכן. המוסיף, לעיתים גורע".


אשליה לפיה המשפט פותר הכל


עוד עומד סולברג על חשיבות מיצוי ההליכים לפני הפנייה לערכאות כנגד רשויות השלטון, ואף אומר שאם העותרים אינם עושים זאת - יש לחייבם בהוצאות: "פסיקת הוצאות? כן. לא כשיעור שהיינו פוסקים בתיק שכל-כולו כלכלי-פיננסי. אבל לניהול תיק שכזה ישנן עלויות רבות, גם למדינה וגם למשיבים אחרים. אין סיבה שייצאו בחסרון כיס. אין הצדקה לכך שנימנע מפסיקת ההוצאות גם על-מנת למנוע מעקפים וכדי לנתב את העותרים - בכללם עמותות ציבוריות חשובות - אל דרך המלך".

סולברג התייחס גם למחאה החברתית: "עליית הערכים, שיח הזכויות, הביאונו אל נקודת קצה. הקסם שבה הוא מימוש זכויות הפרט עד בלי די; מכשלתהּ היא בהענקת פטור מאחריות חברתית. יש מאזרחי מדינת ישראל שכישוריהם, קשריהם, סגולותיהם, או מזלם גרם להם לממש את זכויות הפרט, לעלות מעלה ולהגיע לדרגות הצלחה גבוהות. אך לא מעטים הם האזרחים שמימוש זכויות הפרט לא הועיל להם על-מנת לספק את מחסורם. עיניהם רואות את העשירים המתעשרים עוד, רואות וכלות, והם נותרים מאחור עם תחושת קיפוח וחיים מן היד אל הפה.

"תוצאת לוואי לא-רצויה של העלאת שיח הזכויות על ראש שמחתנו היא טיפוח אשליה כי המשפט הוא חזות הכל, וכי בו, גם כשהוא לעצמו, יש די על-מנת להוביל לשינוי חברתי. בית המשפט מעניק סעדים ותרופות - ככל שיש עילה לעשות כן - ועומד לימינו של הפרט בריבו עם הרשות. ברם, קצרה ידו של המשפט לעשות צדק עם כל אחד ואחד מבני החברה".


סיוע הדדי בין האזרחים


סולברג סבור שהדיון על זכויות האדם השכיח את העובדה שיש גם חובות ואחריות המוטלות על כל אדם. והוא מעלה הצעה מרחיקת לכת: "הניסיון המצטבר מאז חקיקת חוקי היסוד מתחילת שנות ה-90 ועד עתה, מלמד כי בצד העדנה לזכויות, נשכחו החובות. בצד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מן הראוי שיעמוד חוק יסוד: אחריות האדם. אחריות של אדם כלפי חברו ואחריותו כלפי החברה. זהו 'אני מאמין' שראוי לקבל ביטוי חוקתי במדינת ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית; זהו ערך שראוי לחנך לאורו.

"אמת נכון הדבר, אין לצפות מחוק יסוד לשנות הלכי רוח בחברה. כוחו של חוק לחולל שינוי הוא מועט. רק חוק עם תנועה חברתית גם יחד, יכולים לחולל שינוי. ואולם, יותר משאני מבקש לשנות, אני מבקש לתת ביטוי לקיים". לדבריו, ודאי שהמדינה חייבת לדאוג לאזרחיה - אך גם הם חייבים לסייע זה לזה.