"צודקת השופטת בקביעתה כי מקום מגוריה אינו רלוונטי לסוגיית כשירותה לדון בתביעה המתנהלת בין בעלי הדין, ומוטב שטענה זו לא הייתה נטענת". כך אומר (11.11.12) נשיא בית המשפט העליון,
אשר גרוניס, בדחותו בקשה לפסול את שופטת בית המשפט השלום בירושלים,
מלכה אביב.
אהרון דומב, מראשי המתיישבים ביהודה ושומרון, הגיש תביעת לשון הרע נגד עו"ד אלדד יניב, המחזאי שמואל הספרי והסופר גדי טאוב, בעקבות דברים שכתבו נגד המתנחלים. התביעה הוגשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ארבע, בו מכהנת אביב כשופטת יחידה, אך מאחר שהיא אינה עולה בקנה אחד עם החוק החל ביו"ש - הורתה אביב להעביר אותה אליה בירושלים.
אלדד, הספרי וטאוב ביקשו מאביב לפסול את עצמה, אך היא דחתה את הבקשה. בין היתר אמרה אביב, כי העובדה שהיא שותפה למפעל ההתיישבותי נגדו הם יוצאת - בהיותה תושבת מושב גיתית שבבקעת הירדן - אין בה כדי להעיד על נטיותיה הפוליטיות והתביעה תוכרע על-פי הדין והפסיקה.
בערעור לעליון טענו השלושה ל"משוא פנים קשה נגדם, והדיון מנוהל באופן מפלה, מובהק ועקבי לרעתם, עד כדי פגיעה במראית פני הצדק". הם העלו שורה של טענות לגבי התנהלותה הדיונית של אביב ושבו על הטענה לפיה מקום מגוריה יקשה עליה להכריע האם הדברים שכתבו הם אמת.
גרוניס דחה את הבקשה. בהתייחסו לטענות הדיוניות הוא אומר, כי השלושה יכלו לערער עליהן בפני בית המשפט המחוזי, אך במקום זאת - הגישו בקשת פסלות בשיהוי של שנה וחצי. לגבי מקום המגורים, מצטט גרוניס את דברי הנשיא
משה לנדוי משנת 1964: "מותר לשופט שתהיה לו השקפת עולם משלו. בוודאי שומה עליו לשמור ולהישמר שאמונותיו ודעותיו על הויות העולם והחברה, בהם הוא חי, לא יעוותו את נאמנותו לחוקי המדינה, ככתבם וכרוחם. חזקה על שופטי ישראל, שהם יודעים לעמוד בחובתם זו. בשום אופן אין לתת מהלכים לרעיון שבעל-דין יישפט רק בפני שופט, שהשקפת עולמו רצויה לו. שום מערכת שיפוט לא תוכל לפעול בתנאים כאלה".
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
