זכות השתיקה בישראל, מעוגנת היטב בחוקים ובפסיקה ולכן היא נחשבת כזכות קונסטיטוציונית, וזאת למרות שאין עדיין חוקה בישראל. על-פי זכות זו, אין לחייב חשוד למסור עדות ו/או להשיב לשאלות העלולות להפלילו.
לפי השיטה האדוורסרית הנהוגה בישראל (השיטה האנגלו-סקסית) - התביעה היא שצריכה להוכיח שאדם אשם ולא האדם צריך להוכיח שהוא זכאי. האדם נחשב כזכאי אפריורי, ומכאן נגזרת "חזקת החפות" המקבלת ביסוס גם בסעיף הפותח של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו - שהוא אחד מחוקי היסוד שיהוו בעתיד את החוקה בישראל.
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1966 קובע בסעיף 28, כי קצין הממונה על מעצרו של אדם או המשך מעצרו או שחרורו בערבות, לא יאריך מעצרו, מבלי שיתן לחשוד הזדמנות להשמיע את דברו - לאחר שהזהירו כי אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו. זאת פרוצדורה מקובלת, אך מחויבת על-פי החוק והתקנות. אי קיומה הדווקני ורישומה בפקודת המעצר או בזמן מתן עדות, עלולה לפגוע בהליך המעצר ובגביית העדות, והיא עלולה לגרום סנקציה מצד בית המשפט עד-כדי פסילת ההליך במקרים קיצוניים.
גם בשלבים מאוחרים יותר של ההליך המשפטי, כמו בתחילת המשפט (אם הוגש כתב אישום), חייב בית המשפט לשאול את הנאשם מה תשובתו לאישום. הנאשם רשאי שלא להשיב (כלומר לשמור על זכות השתיקה). במקרה כזה על בית המשפט על-פי סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 להסביר לנאשם את תוצאות הימנעותו מלהעיד, כלומר, ששתיקתו עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה.
בעיקרון, זכות השתיקה היא אישית. לאמור: כנגד הפללה עצמית ולא כנגד הפללה של אדם אחר קרוב משפחה או חבר. אך אם האדם בוחר בשתיקה כנגד הפללה עצמית, יחד עם חשש להפללת אחרים כמו שותף לעבירה, הזכות נשמרת לו - שהרי אין אפשרות לחלק את זכות השתיקה.
באשר למסמכים - הסוגייה כאן סבוכה יותר. יש לעשות הפרדה ברורה - בין מסמכים אישיים, לאמור התכתבות, רישומים, מסמכים פרטיים, לבין מסמכים ציבוריים, תעודות ציבוריות ורשומות ממשלתיות - כמפורט בפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971 סעיפים 39-29. מסמכים אלה שייכים לציבור. אין עליהם חסיון ויש חובה למסרם למשטרה ובמקרים מסויימים, כמפורט בחוק, ניתן לקבל גם צו של בית המשפט.
בארה"ב - זכות השתיקה מעוגנת בחוקת ארה"ב, ראה תיקון מס' 5 לחוקה. זכות זו נחשבת לאחת מזכויות האזרח המוגנות והשמורות ביותר שאין עוררין עליהם.
גם בארה"ב חובה על המשטרה עם מעצרו של אדם להודיעו ולהזהירו על זכאותו לשתוק, וולהודיעו כי כל מה שיאמר - עלול לשמש נגדו במשפט. כנ"ל לגבי צו חיפוש - יש להציגו לחשוד, להסביר לו זכויותיו על-פי החוק - (ראה פסק דין מירנדה המפורסם).
באשר למסמכים - העיקרון זהה לתפישה הישראלית, עם שינויים מסוימים הנובעים מהחוקים המשתנים במדינות השונות. אך העיקרון הכללי, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט העליון של ארה"ב, קובע הפרדה בין מסמכים ורישומים אישיים לבין מסמכים ורשומות ציבוריות.
בקונטיננט - בה שיטת המשפט שונה מאשר בישראל, באנגליה וארה"ב, למרות שהנושא לא מוסדר בחוקים של המדינות השונות, זכות השתיקה נתפשת כדבר מובן מאליו. ומי שבוחר בזכות השתיקה לא צפוי לעונש - להבדיל מעד ששותק שזו נחשבת עבירה.
גם בארץ - על-פי החוק, זכות השתיקה אינה שמורה לעדים. סעיף 2 (2) לפקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) - קובע, כי אדם הנחקר חייב להשיב נכונה על כל השאלות בזמן החקירה, פרט לשאלות שעלולות להפלילו (שהרי אז הוא מגיע לדרגת חשוד ועומדת לו זכות השתיקה). הימנעות עד מלמסור עדות - יכולה להחשב כעבירה פלילית של שיבוש מהלכי חקירה עם סנקציה עונשית בצידה.
לפי פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, סעיף 4-3, במשפט פלילי יש סייגים לעדות של בני זוג, ילדים והורים והם אינם כשרים להעיד אחד כנגד השני (פרט לסוגים כמפורט בסע' 5) למקרה אלימות.
ומכאן - שניתן לפרש אולי - את הרצון להסתמך על זכות השתיקה כדי לא להפליל קרוב משפחה. אך בנקודה זו, טרם נשתרשה הלכה פסוקה ואין הדבר נהיר מספיק. על-כך בית המשפט יפרש כל מקרה לגופו.
________________
הכותב הוא עורך-דין המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי. היה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות.