היעדר עבודת מטה משותפת של משרדי האוצר והתמ"ת במתן אישורי העסקה למאות
עובדים זרים, המועסקים בידי חברה קבלנית בפרויקט הרכבת לירושלים של
רכבת ישראל, הביא לכך שמספר חודשי ההעסקה שנקבעו בהיתר היה גדול בכ-5,000 מהמספר שעליו המליץ מאיר שפיגלר, הממונה דאז על יחידת ההיתרים, ובכ-9,200 מהמספר שעליו המליץ אגף התקציבים באוצר, לפני שלוש שנים.
באישורי ההעסקה של הזרים, במיזם שהיקפו הכספי הוא כ-1.6 מיליארד שקל, משרד
מבקר המדינה מצא שורה של ליקויים.
שר האוצר
יובל שטייניץ - בהמלצת ראש המטה שלו דוד שרן והממונה על יחידת ההיתרים - אישר אוטומטית להעסיק מספר עובדים גדול מהמספר שעליו המליץ אגף התקציבים, וזאת בלי ששמע בכלל את עמדת נציגי משרדו בסוגיות השנויות במחלוקת. מספר העובדים היה גבוה מאשר היה דרוש לקבלן על-פי החוזה.
שטייניץ אישר להעסיק בין 161 ל-601 עובדים זרים ברבעון, אף שאגף התקציבים המליץ להעסיק רק 513-180 עובדים ברבעון. נוסף על כך, אישר השר תוספת עובדים בשיעור של 15% בכל רבעון, ואף הוסיף רבעון לתקופת ההעסקה. בסך-הכל אישר השר 30,288 חודשי עבודה של עובדים זרים, מספר הגדול בכ-5,000 (כ-20%) ממספר חודשי העבודה שעליו המליץ הממונה ובכ-9,200 (כ-44%) מזה שעליו המליץ אגף התקציבים - הגורם המקצועי במשרד האוצר.
הממונה שפיגלר אף פעל בניגוד לסדרי המינהל התקין, המחייבים תיעוד של ההחלטות ומתן הנמקות לקבלתן, והמליץ לרמ"ט שרן בעל-פה לאשר תוספת של 20-15 אחוזים למספר העובדים הזרים שנקבע. שרן מצידו טען כי התוספת שאישר השר ניתנה לממונה על יחידת ההיתרים - למקרה שתוגש לו בקשה נוספת - ולא לקבלן. אולם השר שטייניץ לא טרח להבהיר זאת במכתב ששלח לשר התמ"ת, המפרט את תנאי הסכמתו למתן ההיתר.
שר האוצר התנה את מתן ההיתר בהתחייבות הקבלן להעסיק בממוצע חמישה עובדים ישראלים כנגד כל עובד זר. אולם הממונה על יחידת ההיתרים צירף להיתר שנתן לקבלן נספח שבו צוין כי הקבלן יעסיק בממוצע רק 3.3 עובדים ישראלים כנגד כל עובד זר, כלומר שפיגלר פעל שלא בהתאם להחלטתו של שטייניץ.
העסקה בהתאם לתנאים בתעשיה
עלות העסקת עובדים זרים בענף התעשיה נמוכה מעלות העסקתם של עובדים מיומנים ובעלי ותק מקצועי, כנדרש בחוזה, בענף הבניין. עמדת הגורמים המקצועיים במשרד האוצר הייתה שהתנאים שייכללו בהיתר יתבססו על התנאים החלים על ענף הבניין, אולם שטייניץ קבע כי התנאים שייכללו בהיתר יהיו אלה הנהוגים בענף התעשיה.
המדינה יצרה כלים שיבטיחו כי העובדים הזרים יצאו מהארץ בתום תקופת העסקתם, וקבעה כי קבלן המעסיק עובדים זרים יפקיד פיקדון חודשי בסכום של 700 שקל. הפיקדון נוסף על שכר העובד הזר, והוא ניתן על חשבון ההפקדות של המעסיק לפנסיה, לפיצויים ולקרן השתלמות. אולם במועד מתן ההיתר לא נדרשה הפקדת פיקדון בענף התעשיה, אלא רק בענף הבניין. לו נקבעו תנאי ההעסקה בהתאם לתנאים בענף הבניין, כפי שדרש אגף התקציבים, היה על הקבלן להפקיד סכום פיקדון של כ-21 מיליון שקל. באי-חיוב הקבלן בהפקדת פיקדון הוגבלה היכולת להבטיח את תשלום הזכויות הסוציאליות לעובד הזר ואת יציאתו מהארץ במועד.
