הארץ ובלאו מתגוננים: "לא גילה את זהותה של ענת קם"

העיתונאי לא גילה את זהותה של ענת קם כמקור שהדליף לו מסמכים ביטחוניים שונים שעל בסיסם פירסם כמה מתחקיריו, לא לממונים עליו בעיתון הארץ ואף לא לרשויות הביטחון בשעה שנחקר לאחר הפרסום, כך במשך 10 חודשים - עד שקם עצמה הודתה בחקירתה שהיא זו שהדליפה את המסמכים לבלאו, ואף הורתה לו למסור את כל המסמכים לרשויות. כך טוענים אורי בלאו, עיתון הארץ והמו"ל עמוס שוקן, בכתב הגנה שהוגש השבוע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בעקבות התביעה שהגישה קם לפני כחודשיים בדרישה לפיצוי בסך 2.6 מיליון שקל.

לפני כחצי שנה קיצר בית המשפט העליון את עונשה של קם, שהורשעה בהוצאת אלפי מסמכים סודיים מרשות צה"ל והעברתם לבלאו, והעמידו על 3.5 שנות מאסר בפועל. קם הורשעה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של ריגול חמור (איסוף והחזקת ידיעות סודיות), כך שבעת שירותה הצבאי בלשכת אלוף פיקוד המרכז דאז יאיר נוה, בין 2005 ל-2007, אספה בתיקייה מיוחדת יותר מ-2,000 מסמכים ומצגות ברמות סיווג ביטחוני גבוהות, ובסמוך לשחרורה העתיקה את המסמכים לשני תקליטורים לשם פרסומם בציבור. היא העבירה את המסמכים לבלאו, שפירסם בהתבסס עליהם סדרת תחקירים בהארץ. קם מרצה את עונשה בכלא נוה תרצה החל מנובמבר 2011. בתביעתה טוענת קם כי בשל רשלנותם של בלאו ועיתונו היא נחשפה כמקור העיתונאי בפרשה והסתבכה בהליכים פליליים.

בכתב התביעה גוללה קם את נסיבות היכרותה עם בלאו, את החלטתה למסור לידיו את הדיסק הנשלף ובו המסמכים המסווגים, ואת הכתבות שפירסם בהארץ, שכללו לשיטתה "סימנים מזהים" בדבר המקור למסמכים, לרבות החלטתו לפרסם את צילומי המסמכים האותנטיים והתמקדותו באלוף נוה. הנימוק המשפטי לתביעתה מתמקד בעוולת הרשלנות במסגרת דיני הנזיקין, כשהרשלנות של בלאו והארץ הייתה באי שמירה מספקת על חסיונה של קם כמקור עיתונאי. הטיעון מתבסס על הלכות משפטיות הנוגעות לחיסיון העיתונאי, כגון הלכת ציטרין הוותיקה של בית המשפט העליון מ-1988, פסק דין מרים צחי של העליון מנובמבר 2012, וכן פסיקתו של השופט אבי זמיר מבית המשפט המחוזי בתל אביב, בעניין תביעתה של ליאורה גלאט-ברקוביץ נגד ברוך קרא, מנובמבר 2011. תביעתה של גלאט-ברקוביץ נדחתה, וערעורה תלוי ועומד בבית המשפט העליון.

ואולם לטענת הנתבעים, המיוצגים בידי עו"ד מיבי מוזר וטלי ליבליך, לא נפל כל פגם בהתנהלותו של בלאו מול קם, במסגרת יחסי עיתונאי-מקור. "קם היא זו שהודתה בחקירתה, שנטלה שלא כחוק את המסמכים מלשכת האלוף נוה ושהיא המקור שהעביר לבלאו את המסמכים הסודיים, כדי שיפרסם אותם. למרות הצער שחשים הנתבעים בשל מצבה של קם, אין מקום לתביעה זו. קם, במעשיה ובהתנהלותה, הביאה על עצמה את הנזקים שהיא טוענת להם".

במישור הפרקטיקה העיתונאית, מצהירים אנשי הארץ כי "בין מקור ובין עיתונאי קיימת הבנה בלתי כתובה על-פי כללי האתיקה, כי עיתונאי לא יגלה את המקור לכתבותיו אלא בהסכמת המקור. אלא שבניגוד לטענת קם, בלאו בפרט והנתבעים כולם לא הפרו חובה זו ונקטו את כל האמצעים הראויים והסבירים כדי לשמור בסוד על זהות המקור". עוד מצוין בכתב ההגנה כי "לאחר שפורסמו כל הכתבות של בלאו המפורטות בכתב התביעה, קם לא פנתה אפילו פעם אחת לבלאו בטרוניה כלשהי על הפרסומים. ההיפך הוא הנכון, תוכנן של השיחות היחידות שהתקיימו ביניהם לאחר הפרסום, כללו דברי שבח של קם ודברי הלל לבלאו על הפרסומים שביטאו את דעתה, רצונה, ואת המניעים שבגינם מסרה לבלאו את המסמכים".