אהרן ברק: גם כאשר התותחים יורים <br>- צריך לשמור על החוק

מורי ורבותי,

מהיום - האחריות היא שלכם. אחריות אישית שאינה ניתנת להעברה. אחריות אישית - שיש עימה חובה לפרט ולכלל. שכן זאת עליכם לדעת: שעה שאתם ניצבים לדין בשם לקוח, אתם עצמכם עומדים לדין; יושרכם, הגינותכם, מקצועיותכם - ומעל לכל מצפונכם - עומדים לדין. משפט הוא דינים, אך משפט הוא האדם. הגיון ורגש משמשים בו בערבוביה. העמידו בראש דאגתכם את האדם; תנו לו את הטוב שבשירות המשפטי שאתם מסוגלים לו; הבחינו בין עיקר לטפל; האינטרס שלו עומד במרכז עניינכם. לו אתם חבים אמון. היו הוגנים כלפי חבריכם למקצוע. ביחד אתם משרתים את החברה הישראלית.

ימים קשים עוברים על החברה הישראלית. הטרור פוגע בנו. אך אסור שהייאוש ישתלט עלינו. עלינו להיות אופטימיים. עלינו להאמין בכוחנו לגבור על בעיותינו. אימרה מקובלת היא, כי כאשר התותחים יורים, המוזות שותקות. על אימרה זו יש להצטער. אין היא משקפת לא את הרצוי ולא את המצוי. דווקא כאשר התותחים יורים, אנו זקוקים למוזות. דווקא בעת מלחמה, אנו זקוקים לחוקים. באחת הפרשות (בתקופת מלחמת המפרץ) בהם נזקקתי לדימוי זה של ירי תותחים ושתיקת המוזות, כתבתי:

"כאשר התותחים יורים, המוזות שותקות. אך גם כאשר התותחים יורים חייב המפקד הצבאי לשמור על החוק. כוחה של חברה לעמוד כנגד אוייביה מבוסס על הכרתה, כי היא נלחמת עבור ערכים הראויים להגנה. שלטון החוק הוא אחד מערכים אלה" (בג"ץ 168/91 מורכוס נ' שר הביטחון, פ"ד מה(1) 467, 470).



דברים אלה בוודאי נכונים לגבי עצם ניהולו של המאבק. נתונים אנו במאבק חיצוני מר. המאבק הוא מר, שכן כוחנו הוא גם חולשתנו. לא נוכל ולא נרצה לפעול על-פי אמות המידה של יריבנו. אכן, "זה גורלה של דמוקרטיה שלא כל האמצעים כשרים בעיניה, ולא כל השיטות בהן נוקטים אוייביה פתוחות לפניה. לא פעם נלחמה הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורה לאחור. חרף זאת, ידה של הדמוקרטיה על העליונה, שכן שמירה על שלטון החוק והכרה בחירויות הפרט, מהוות מרכיב חשוב בתפישת בטחונה. בסופו של יום, הן מחזקות את רוחה ואת כוחה ומאפשרות לה להתגבר על קשייה" (בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי נ' עינוים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4) 817, .......). אכן, משוכנע אני כי מהמאבק המתנהל היום בינינו לבין שכננו נצא מחוזקים, כאשר ידינו על העליונה.

אנו נלחמים על דמותנו כעם וכמדינה. במלחמה זו ישנם תמיד שני מוקדים: הפרט והכלל. הפרט - זו החירות של היחיד. הכלל - זהו האינטרס הלאומי. אין אחד בלא האחר. דמותנו תקבע על-פי האיזון הראוי בין פרט לכלל.

הפרט, משמעותו זכויות אדם. כבוד האדם וחירותו - זו התורה כולה על רגל אחת. החירות היא טעם החיים. החירות של כל פרט ופרט. כבוד האדם של כל פרט ופרט. זוהי ההכרה כי האדם הוא יצור חופשי, המפתח את גופו וכוחו לפי רצונו. זוהי החירות לעצב את האישיות. העמידו חירות זו בראש דאגותיכם. הפרט זקוק לכם להבטחת חירותו. אתם זקוקים לחירותכם האישית. ההיסטוריה האנושית היא סיפור מלחמתו של האדם להבטחת חירותו. היו חלק מהיסטוריה זו.

הכלל, משמעותו המדינה והחברה. איננו חיים על אי בודד. כבוד האדם הוא כבוד חירותו של הפרט כחלק מהכלל. זוהי החירות של הפרט כחלק מחברה מאורגנת, אשר לה יעדים לאומיים, ובמסגרתה מקויים שלטון. אנו כאן בישראל, בארצנו, כדי לבנות את המדינה הזו. בלעדיה - אין לנו חירות; בלעדיה - מה טעם לחיינו? ההיסטוריה הלאומית שלנו היא סיפור חייו של עם קטן שצמח על אדמה זו, גורש ממנה, ועתה חוזר אליה. היו חלק מהיסטוריה זו.

אכן, דמותנו כעם וכמדינה תקבע באיזון הראוי בין פרט לכלל, בין החירות של היחיד לבין האינטרס של המדינה. איזון זה הוא חיוני. אין האחד מתקיים בלא השני. המדינה צריכה להגן על החירות של כל פרט. הפרט צריך לתרום את חלקו בהגשמת יעדי המדינה. אנו מעמידים בראש משטרנו את הדמוקרטיה. זו בנויה על פרט וכלל גם יחד. דמוקרטיה היא שלטון העם באמצעות נציגיו. זהו הכלל. דמוקרטיה היא חירות לאדם. זהו הפרט. אין דמוקרטיה בלא שלטון הרוב; אין דמוקרטיה בלא זכויות למיעוט ולפרט.

מבקשים אנו לבנות בישראל מדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים. מפעל זה הוא אפשרי. כמדינה יהודית ניתן ביטוי למורשתנו הדתית והתרבותית. המשפט העברי הוא משפטנו הלאומי. ערכיה של מורשת ישראל הם חלק מערכינו. אין המורשת היהודית שלנו נחלתו של חוג זה או אחר. היא נחלת הציבור כולו. עלינו לתת ביטוי לאופיה הציוני של המדינה. זהו חלק מערכינו כמדינה יהודית. כמדינה דמוקרטית ניתן ביטוי לאיזון הראוי בין החירות של הפרט לצרכים של הכלל. בין ליברטניזם לבין קומוניטריזם.

אכן, אנו חברה פלורליסטית. חי בתוכנו מיעוט שאינו יהודי. מיעוט זה משתתף, באמצעות נציגיו, בעשיית הכלל. כל אחד מיחידיו של מיעוט זה זכאי להגנה על חירותו. אמת, ישראל העמידה כבסיס לקיומה את שיבת ציון. היא רואה במדינה היהודית את הפתרון לבעיה היהודית. היא מכירה בזכותו של כל יהודי לשוב כאזרח למדינתו. אין בכך הפליה כלפי מי שאינו יהודי, שהרי זהו טעם קיומה של המדינה. אך בתוך המדינה פנימה - כולם זכאים לשוויון בזכויות. אסור לנו להפלות בין יהודי ללא יהודי. אין זו גישה פוסט-ציונית. זו הציונות האמיתית. תנו ידכם להבטחת שוויון בחברה הישראלית: שוויון בין יהודי למי שאינו יהודי; בין גבר לאשה; בין צעיר למבוגר; בין עדות ודתות.

אחת הבעיות המרכזיות בהווייתנו היא בעיית הדת והמדינה. המאבק בין דתיים לחילוניים הוא קשה. זהו מאבק שיש בו אך מפסידים. עלינו למצוא פשרה לאומית. כל צד יישאר באמונתו הבסיסית. כל צד יוותר לזולתו, תוך נכונות להבטיח חופש דת וחופש מדת, ותוך התחשבות ברגשותיו של האיש הדתי והחילוני גם יחד. הפשרה אפשרית - תרמו להשגתה.

חוקה חיונית לכלל ולפרט. היא מייצבת את המשטר ושומרת על כללי המשחק. היא מבטיחה את זכויות הפרט. התחלנו במפעל החוקה. מן הראוי לסיים אותו. הננו אחת המדינות המעטות בעולם המערבי שאין לה חוקה שלמה. כוחה של החוקה בהגבלות שהיא מטילה על הרשות המחוקקת והמבצעת. לשם הבטחת שמירתן של הגבלות אלה, נדרשת ביקורת שיפוטית על חוקתיות החוק. ביקורת זו יש להפקיד בידי מערכת עצמאית של בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון. הוא שמר מיום היווסדה של המדינה על האיזון הראוי בין כלל לפרט. הוא זה שצריך להמשיך ולשמור על איזון זה. הקמת בית משפט מיוחד לחוקה, יביא במציאות הישראלית לפוליטיזציה של השפיטה, ולמכת מוות לבית המשפט העליון. תרמו את כוחכם לשמירה על הדמוקרטיה הישראלית; לטיפוח הפרדת הרשויות; ולקיומה של רשות שופטת - עצמאית, מקצועית ולא פוליטית. בקרו את מערכת בתי המשפט כאשר ביקורת זו מוצדקת. עשו לתיקונה. אך אל תתנו יד לפגיעה בה. אין לו לבית המשפט, לא חרב ולא ארנק. כל שיש לו זהו אמון הציבור. בבנייתו של אמון זה יש לכם תפקיד מרכזי.

השנים הקרובות הן שנים הרות גורל. כך בוודאי ביחסינו עם שכנינו. אך כך גם ביחסינו עם עצמנו. השנים הקרובות ייקבעו את אופיינו כחברה וכעם. הן ייעצבו את היחסים בין הדת למדינה; הן יגדירו את מהותה של הציונות המודרנית - זו שאינה פוסט ציונית - אך זו המתחשבת במורכבותה של החברה הישראלית ואופיה הפלורליסטי. הן יעצבו את מעמדו של המיעוט הלא יהודי שבקרבנו. הן יניחו את הבסיס למבנה המשטר, לתפיסת החוקה, למעמדו של שלטון החוק, ולמעמדה של החברה האזרחית בקרבנו. הנה כי כן, השנים הקרובות תהיינה - בדומה לשנים הראשונות שלאחר הקמת המדינה - שנים שייקבעו את זהותנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. תהיינה אלה שנים סוערות. ההכרעות השונות תרדנה לשורש הקיום הלאומי. הן תפגענה בעצבים הרגישים ביותר של החברה. הן תשפענה על כל אזרח ותושב. הן תבחנה את עוצמתם של הכוחות המלכדים אותנו כעם. אכן, בזמן שמדינות דמוקרטיות מערביות תעסוקנה בתרבות הפנאי, באינטרנט ובהיי-טק, אנו בישראל נחזור לשאלות הקיומיות של הווייתנו - שאלות שמטעם זה או אחר דחינו את ההתמודדות הישירה עימן.

אם הנחותי הן מבוססות כי אז יש להניח כי חלק מהמחלוקות הציבוריות אשר יפלגו אותנו בשנים הקרובות תמצאנה דרכן אל בתי המשפט. כך דרכן של מדינות דמוקרטיות. יותר ויותר בעיות פוליטיות פושטות את צורתן הפוליטית ולובשות צורה משפטית ומובאות להכרעתם של בתי המשפט. כך בארצות-הברית. עמד על כך דה-טוקויל עוד במאה התשע-עשרה, בציינו: "מעטות הן הבעיות הפוליטיות המתעוררות בארצות-הברית אשר אינן הופכות במוקדם או במאוחר לבעיות משפטיות". כך בקנדה. כך במרבית מדינות אירופה, וכך בוודאי אצלנו.


אכן, כאשר בעיות חברתיות מקבלות לבוש משפטי ראוי, והן ניצבות בפני השופטים, זה תפקידם וזו חובתם להכריע בהן, בין אם ירצו זאת ובין אם לאו. הנה כי כן, יש לצפות כי בעיות משפטיות ראויות לדון, אשר בבסיסן האידיאולוגי מונח מטען פוליטי-חברתי כבד, פרי ההכרעות החברתיות הקשות בפניהן אנו עומדים, תמצאנה את דרכן לבית המשפט. כמו בעבר, נשתדל כמובן למצוא פתרון מוסכם, ואף נצפה לפתרון חברתי שישחרר אותנו מחובת ההכרעה. אך במקום שכל אלה לא יצלחו, לא יהא מנוס מהכרעה שיפוטית. נראה עצמנו לא פעם כמי שנכפה עלינו הר כגיגית להכרעה בשאלה המשפטית - ורק בה - אשר הוצגה בפנינו כדין. אכן, החברה הישראלית תצפה מבית המשפט - אשר תפקידו להכריע בסכסוכים על-פי אמות מידה משפטיות - לומר את דברו. המנעות מנקיטת עמדה בנסיבות אלה, היא עצמה נקיטת עמדה.

החברה הישראלית תמצא את שופטי ישראל מוכנים למשימה הכבדה המוטלת עליהם. אנו שופטים מקצועיים. מסורת ארוכת שנים, שנים של עבודה מקצועית, ותורה שיפוטית רבת היקף, מדריכות אותנו להחניק - ככל האפשר - את דעותינו הפרטיות, ולתת ככל האפשר ביטוי אובייקטיבי לערכי היסוד של העם והמדינה. אמונים אנו על התפיסה, שהיא לחם חוקינו, כי עלינו להתרחק מכל שיקול פוליטי. עלינו לשקול אך שיקולים משפטיים-חוקתיים. איננו בוחנים את תבונתן של הכרעות שלטוניות. אנו בוחנים את חוקיותן. ההבחנה בין השתיים היא לעתים דקה ואפילו דקיקה, אך היא תמיד קיימת ואנו תמיד שואפים להגשימה. זאת ועוד: שנות מסורת, חינוך שיפוטי ואתיקה שיפוטית עיצבו בנו את חוט השידרה השיפוטי. איש לא ישפיע עלינו. הפגנות לא ישנו את דעותינו. התקפות אישיות וציבוריות לא יסיטו אותנו מדרכנו. תמיד נשאר נאמנים לכוכב הצפון שלנו: חוקי היסוד, ערכי היסוד ותפיסות היסוד.

אכן, השפיטה אינה תפקיד. זו צורת חיים. זו צורת חיים שאין בה רדיפה אחר עושר חומרי; זו צורת חיים שאין בה חיפוש אחר פרסומת ויחסי ציבור. זו צורת חיים המבוססת על עושר רוחני; זו צורת חיים שיש בה חיפוש אובייקטיבי ונייטרלי אחר האמת. לא כוחניות אלא שיקול דעת; לא שררה אלא צניעות; לא עוצמה אלא חמלה; לא שמן אלא שם טוב; לא ניסיון לרצות את הכל, אלא עמידה איתנה על ערכים ועקרונות; לא כניעה או פשרה עם קבוצות לחץ אלא עמידה על הגשמת הדין; לא הכרעה לפי משבי רוח חולפים, אלא הליכה עקבית על בסיס תפיסות עומק וערכי יסוד. אמת, שפיטה היא צורת חיים שיש בה הסתגרות מה; שיש בה ניתוק מהמאבקים החברתיים והפוליטיים, שיש בה מגבלות על חופש ההתבטאות והתגובה; שיש בה מידה רבה של בדידות והפנמה. אך זו אינה צורת חיים שיש בה ניתוק מהחברה. אין לבנות חומה בין השופט לבין החברה בה הוא פועל. השופט הוא חלק מעמו. הוא מצוי לעתים במגדל שן, אך זהו מגדל בהריה של ירושלים ולא באולימפוס היווני. שופט הוא אזרח, ושופט טוב צריך להיות אזרח טוב. עליו לתת את חלקו בבניין חברתו.

כדי להבטיח את תפקידנו בחברה הישראלית בשנים הקרובות, אנו זקוקים לאמון הציבור. אמון הציבור משמעותו, אמון בהגינות השיפוטית ובנויטרליות השיפוטית. זהו אמון הציבור ברמתו המוסרית של השופט. זהו אמון העם, כי בית המשפט איננו צד למאבק המשפטי, וכי לא על כוחנו אנו נאבקים, אלא על השלטתו של החוק אנו נאבקים. זהו אמון העם כי במקום בו יש לנו שיקול דעת, אנו מפעילים אותו לשם הגשמת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זהו אמון הציבור, כי ההצהרה אותה הצהרנו - "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים" - הינה הצהרת אמת, המשקפת את מלוא תודעתנו כשופטים. ושוב: אמון הציבור אין פירושו פופולריות. אמון הציבור פירושו תחושה של הציבור כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, נויטרלי תוך מתן יחס שווה לצדדים, וללא כל נטיה. לא זהותם של הטוענים אלא משקלם של הטיעונים הוא המכריע. זהו אמון הציבור כי השופט עושה צדק על-פי דין. זהו אמון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה. ושוב: אמון הציבור אין משמעותו היעדר ביקורת. נהפוך הוא: ביקורת חשובה לכל גוף בעל סמכות. היא חיונית לשפיטה. אך הביקורת צריכה להיות עניינית; היא צריכה להיות מבוססת על הבנת מורכבות התפקיד והצורך לשמור על עצמאותה של הרשות השיפוטית ועל עצמאותו של השופט הבודד.

היום אתם כורתים ברית. ברית עם המשפט. בברית זו, עליכם להעמיד את האינטרס של הזולת - הפרט והכלל - מעל לאינטרס שלכם. בקשו לתת - ולא לקחת. בברית זו, בידיכם הופקדה השמירה על ערכי היסוד של המדינה. העמידו תמיד את האדם - כל אדם - במרכז חייכם. אך היו מודעים לכך כי האדם חי בחברה, עליה יש לשמור. זכויות אדם אינן מרשם לכליון לאומי. ניתן וצריך לקיים מסגרת חברתית השומרת על זכויות האדם. היו עצמאים וכבולים גם יחד. עצמאות במחשבה. כוח היצירה הוא שלכם. תבונתכם היא כוחכם; כוח הרוח - הוא כוחכם. היו כבולים למערכת בה אתם חברים; היו כבולים לעקרונות יסוד ולערכי יסוד שלנו, כמדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים גם יחד.

אתם חוד החנית לשינוי חברתי. המשפט הוא מכשיר לחברה טובה יותר. היו נושאי הדגל במאבק זה. אל תניחו לטרדות היום יום לספוג את כל ישותכם. גלו עירנות חברתית. השתתפו ביצירתה של חברה טובה יותר. הוו דוגמא לאחרים - בסובלנות ובצורך להבין את נקודת המבט של האחר.

היום סיימתם פרק נוסף בחייכם. עוד חוליה הצטרפה לשרשרת שאתם יוצרים במו ידיכם. כוחה של השרשרת ככוחה של החוליה החלשה ביותר. מי יתן והחוליה שאותה סיימתם היום תהיה החזקה בחוליותיכם. היום יוצאים אתם אל החיים. כל אחד לדרכו שלו. מי יתן ותמצאו בדרככם החדשה איזון ראוי בין פרט לכלל; בין הדאגה ליום יום שלכם, לבין צרכיה של המסגרת החברתית. מי יתן ותהיו רגישים לזכויות האדם - לזכותו של כל אדם; מי יתן וכבוד האדם והשוויון בין בני האדם - כבודו של כל אדם ושוויון בין כל בני האדם - יעמוד במרכז הכרתכם החברתית. מי יתן והמאבק בו אנו נתונים כיום יבוא לקיצו המהיר; ומי יתן והחוקים והמוזות יבטיחו את היותנו חברה טובה יותר, צודקת יותר ושוויונית יותר.

היום אתם מתחילים חיים במשפט. הלוואי והמשפט יתן לכם חיים.