"אכן, הנאשם נהג שלא כראוי, אך עם זאת, כפי שציין הנשיא ברק בפרשת שבס, 'לא כל כשלון הוא עבירה. לא כל טעות בשיקול דעת נתפסת כאיסור פלילי. לא כל התנהגות פגומה מבחינה אתית, צריכה להענש במאסר'". זהו המשפט המרכזי בחלק המשפטי בפסק הדין בו זוכה
אביגדור ליברמן.
השופטים חגית מאק-קלמנוביץ,
יצחק שמעוני ו
איתן קורנהאוזר מבססים את הניתוח המשפטי של פסיקה קודמת ובעיקר על פסק דינו של בית המשפט העליון במשפט שבס. לדבריהם, "פרשת שבס לא קבעה גבולות עבירה רחבים יותר, לא גיבשה יסודות נוספים המקימים עבירה זו, אלא ביקשה לקבוע גבולות מוגדרים יותר לעבירה. יתרה מכך: בשל החשש מפני הרחבת יתר של גבולות העבירה, ביקש בית המשפט בפרשת שבס, לצמצם את גבולותיה".
הנקודה המרכזית בהכרעה האם מעשיו של ליברמן היוו הפרת אמונים, אומר בית המשפט, היא השאלה האם ידע שזאב בן-אריה מדליף לו מידע שקיבל בתוקף תפקידו כשגריר ישראל בבלארוס בנוגע לחיקור הדין בעניינו. המדינה היא שכרכה בין העניינים, ומשנקבע שליברמן לא ידע זאת - נשמטת הקרקע מתחת לטענת הפרת האמונים.
בדרך כלל יש נסיבות חמורות
"אין ספק שהנאשם היה מודע לכך שמעשהו של בן-אריה הינו מעשה פסול, שכן לכל הפחות מדובר בהדלפה המהווה פגיעה בחקירה מתנהלת... יחד עם זאת, הנאשם קיבל את המידע מבן-אריה, באופן מפתיע ובלא שביקש זאת. כפי שקבענו, המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה כי הנאשם ידע, או היה עליו לדעת, שהמידע הגיע לידיעת בן-אריה מתוקף תפקידו כשגריר או במהלך עבודתו כשגריר. בקביעה זו יש כדי להפחית במידה רבה מהחומרה בה ראה הנאשם את מעשהו של בן-אריה, ובהתאם להשליך על המשך פעולות הנאשם לאחר מכן. יש לראות בקביעה זו כרסום ניכר ומשמעותי ביותר בטיעוני המאשימה", קובע בית המשפט.
לאור כל זאת נקבע, כי לא הוכח ברף הנדרש במשפט הפלילי, כי ליברמן עלול היה לחוש, או שמא אף חש בפועל, במחויבות גדולה כלפי בן-אריה או צורך בהכרת תודה וגמול, אשר הביאו אותו להיות נתון ב
ניגוד עניינים.
מאק-קלמנוביץ, שמעוני וקורנהאוזר ממשיכים בניתוח המשפטי: "נסיבות מקרה זה, בהתאם לעובדות שהוכחו בפנינו, אינן מתיישבות עם חומרת המקרים בהם הכירה הפסיקה כמקיימים את יסודות עבירת המרמה והפרת האמונים... הרשעה בעבירת הפרת אמונים מלווה, דרך כלל, בנסיבות חמורות מאלה המתוארות בפרשת שבס, ובמקרים רבים אף נלוות למעשה עבירות נוספות, כגון לקיחת שוחד, קבלת דבר במרמה ועוד... הפסיקה לא הכירה עד כה במקרים הדומים למקרה שבפנינו, ככאלה המקימים עוצמת ניגוד עניינים חריפה כפי שטענה המאשימה".
השופטים מסכמים: "בית המשפט העליון ביקש לקבוע תוכן ממשי לגבולות עבירת הפרת האמונים. גבולות אלה עדיין אינם ברורים די הצורך, ומכל מקום אנו סבורים כי מעשיו של הנאשם כפי שהוכחו בפנינו אינם באים בגדרם. ככל שהמעשים אינם ראויים, אינם מוסריים ואינם עומדים בסטנדרט המצופה מאיש ציבור, ודאי במעמד כה בכיר של שר בממשלת ישראל, נותר ספק סביר, ואף למעלה מכך, האם מעשים אלה עולים כדי עבירה פלילית. ובהתאם להלכה הנוהגת, 'כאשר יש ספק - אין ספק'".
