טראפיק

בן הזכיר את "שלושת המ"מים" שניסח עורך ידיעות אחרונות לשעבר דב יודקובסקי - מין, מזון וממון - וטען כי הצדק היה עימו. "כשאתה מתחיל לאסוף מספרי טראפיק אתה מגלה שיודקובסקי ידע מה הוא מדבר. השבוע הייתה לנו ידיעה של עשר מלים ודקה בווידאו, פליטת פה בערוץ 2 של גלית גוטמן ויואב לימור [גוטמן אמרה כי תלבושתה של המבזקנית מזכירה לה מועדון סאדו-מאזו]. בשנייה שהוצאנו את זה בפייסבוק, מחוג הטראפיק עלה בשיפוע יותר משל הכתב"מ הכי משוכלל פה, ו-100 אלף קוראים חדשים שלא קוראים אתר 'הארץ' נכנסו לאתר 'הארץ'. עכשיו עזבו את השאלה אם זה דבר שהיה ראוי להתפרסם בפרינט מבחינת כבודו של הפרינט. אי-אפשר היה גם לפרסם את זה בפרינט טכנית, כי בפרינט אי-אפשר לשים וידאו".

בן הוסיף כי "האתגר שלנו, בעולמות העיתונות היותר רצינית, הוא איך בכל זאת לא לוותר על הידיעה המדינית, ולהבליט אותה, ולדעת לספר גם אותה בצורה שירצו לקרוא".

עורך הארץ התייחס גם לשינויים שעבר אתר הארץ בשנה האחרונה, עם הקמת חומת תשלום והצעת מנויים דיגיטליים למעוניינים לקרוא את כל תכניו. "זה עדיין לא מקור הכנסה בשבילנו כמו הפרינט ויעבור עוד זמן רב עד שזה יקרה", אמר בן, אך ציין כי באופן עקרוני המודל עובד. לדבריו, "דבר אחד שקיבלנו מזה הוא התשובה לשאלה מהו מותג 'הארץ', האם הוא יכול להגיע לצעירים? הקבוצה הכי גדולה שקוראת אותנו באתר ועושה עלינו מנוי באתר זה אנשים בני 25-34. זו קבוצת גיל שלמעט חריגים בודדים של מכורי חדשות, לא עושה מנוי לעיתון יומי בפרינט, גם אם תשלם להם".

כיום, הוסיף בן, גם בעיתונות, כמו בתחומים אחרים שהתפתחו טכנולוגית, ניכר כי העיצוב טרם הדביק את קצב הפיתוח הטכנולוגי. לדבריו, "אתרי החדשות ברובם, בעיקר אתרים של עיתונים כמו ynet או 'וואלה', שאנשים שעושים אותם הם אנשים שעבדו בעיתונות הפרינט, הם בעצם עיתון מודפס על מסך". בן ציין כי הידיעות באתרים הללו מחזיקות בדרך כלל 500-300 מילה, הרגל שנשאב מעולם הדפוס, שם מידות אלה תואמות את מגבלות העיצוב של עמוד העיתון המודפס.

"אין שום סיבה בדיגיטל לכתוב 500-300 מלה, משום שאין לך מגבלת מקום", אמר והוסיף כי ניתן לפרסם טקסטים בני 10,000 מילה או שורה אחת באותה המידה. "אתה יכול לקחת את כל ynet, להעביר אותו לתוכנה שעושה עימוד בדפוס ולהוציא אותו בצורת עיתון, ותצטרך לעשות מעט מאוד שינויים". להערכתו, ייקח עוד זמן עד שהעיצוב ידביק את קצב ההתפתחות הטכנולוגית.

במקביל, אמר בן, לפנינו תקופה ממושכת שבה הדפוס לא ייעלם. בן השווה את הדפוס לטכנולוגיות בעלות תקופת גסיסה ארוכה, המתאימות את עצמן למצבים משתנים, כגון אופניים, שעדיין משמשים כלי רכב ואף זוכים בשנים האחרונות לעדנה, או רדיו, ששינה את מוקד פעילותו ועדיין זוכה לשיעורי האזנה גבוהים בשעות מסוימות. לדברי בן, הדפוס דומה לטכנולוגיות אלה יותר מאשר לטכנולוגיות שנעלמו בקצב מהיר יחסית (כגון צילום בפילם, טלפון קווי או מכונות הכתיבה) והוחלפו כמעט לחלוטין על-ידי טכנולוגיות חדשות.

באופן ממוקד אמר בן כי לחוויית הקריאה בדפוס יש יתרונות על פני הקריאה בדיגיטל דווקא משום שהוא אינו מאפשר להתעדכן ולעדכן אחרים תוך כדי קריאה. בן כינה זאת "Digital Down-Time", כלומר זמן שבו מניחים בצד את המכשיר הדיגיטלי ששומר אותך בקשר עם העולם החיצון, ומתמקדים בפעולת הקריאה בלבד. לראיה הציג את ההצלחה היחסית של עיתוני סוף-השבוע, שנותנים "מפלט", כהגדרתו, מהחוויה המקוונת.