בית המשפט העליון מותח ביקורת נדירה על סגן נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר עודד מודריק, אשר פרסם גזר דין בלא נימוקים. מודריק נתן את הנימוקים רק חודש מאוחר יותר, ובית המשפט העליון קבע (2.1.14) שבשל פגם זה יש להקל בעונשם של הנאשמים.

עודיי ביידון, מוחמד שוויקי ושאדי דוויק הורשעו על-פי הודאתם בשני מעשי שוד בנסיבות מחמירות. הראשון נדון ל-33 חודשי מאסר, ושני האחרים - ל-30 חודשי מאסר. מודריק הבטיח ב-9.7.13 לשלוח למחרת את נימוקי גזר הדין, אך לא עשה זאת. רק לאחר שביידון ערער על חומרת עונשו, פנתה המדינה למודריק - בלא ליידע את הסניגורים - ובעקבות זאת ניתנו הנימוקים.


"אבן יסוד במשפטנו"


השופט צבי זילברטל אומר: "כידוע, חובת ההנמקה של החלטה היא אבן יסוד במשפטנו והיא מהאתגרים החשובים בפניהם חייב שופט לעמוד. צדק צריך גם להיראות ולא רק להיעשות, ופרישת נימוקי ההחלטה במסמך ההחלטה עצמו משקפת ומבטאת את אופן הילוכו של בית המשפט בדרכו להכרעה בסוגיה שלפניו.

"...אף בעלי הדין, ובראש ובראשונה הנאשם, כשמדובר בהליך פלילי, זכאים לדעת מה היו נימוקיו של בית המשפט שהביאוהו לפסוק כפי שפסק. שאם לא כן הפסק ייחשב וייראה שרירותי, לא ניתן יהיה לדעת אם אכן נעשה צדק ואמון הציבור בבתי המשפט עלול להיפגע קשות. מבחינה זו, הנמקה מאוחרת, דהיינו - הנמקה שניתנה לאחר שהדין הוכרע, גם אם סמוך לאחר מתן ההכרעה, מעוררת קשיים. קל וחומר כשענייננו בערכאה דיונית וכשמדובר בגזירת עונש.

"כל העוסק בשפיטה יודע, כי לעיתים תוך כדי ניסוח ההנמקה והעלאתה על הכתב, אף אם בתחילה סבר השופט כי הפסיקה ברורה לו והנמקתה סדורה במוחו, מתחוור כי קיים פגם בנימוק כלשהו, או כי עניין מסוים לא הובא בחשבון, באופן שיש בכך כדי לשנות את התוצאה, במיוחד כשמדובר בתוצאה הנתונה במידה רבה לשיקול דעתו של בית המשפט, כגזירת עונש. אין להרחיב את מעגל המקרים, המצומצם ביותר, בהם קיימת אפשרות למתן החלטה ללא נימוקים ומסירתם לאחר מכן".


"הנימוק אינו סרח עודף"


במקרה הנוכחי, ממשיך זילברטל, "אין בהנמקה המאוחרת שנמסרה כדי לרפא לחלוטין פגם זה, שכן קיימת חשיבות רבה למסירות הנימוקים עובר לגזירת הדין ולהנמקה חלק חשוב בגיבוש ההחלטה... בהקשר של הדין הפלילי מקבלת חובת ההנמקה משנה חשיבות, וניסוח הנימוקים השונים בטרם קביעת רכיבי העונש הוא חלק בלתי נפרד ממלאכת הענישה. מלאכת גזירת הדין היא מלאכה עדינה ומורכבת במסגרתה נשקלים שיקולים שונים שיש לקחת אותם בחשבון ולהביאם לידי ביטוי בכתב בטרם קביעת העונש ולא לאחר מעשה".

זילברטל מסכם: "במחדלו של בית משפט קמא למלא אחר חובת ההנמקה יש לכאורה משום פגם היורד לשורשו של עניין. כתיבת נימוקי ההחלטה אינה סרח עודף הנלווה לגזר הדין עצמו, אלא התהליך שבו מתגבשים רעיונותיו של השופט לכדי החלטה מעשית. על כן, מלאכת גזירת הדין אינה שלמה ללא נימוקי ההחלטה. כך, ההפרדה שיצר בית המשפט קמא בין ההחלטה האופרטיבית לבין הנמקתה עלולה ליצור, בעיקר אצל הנאשם, תחושה קשה של שרירותיות ושל היפוך סדר המעשה השיפוטי, בבחינת 'סימון המטרה לאחר ירי החץ', אף אם אין זה מצב הדברים בפועל".

במצב זה, אומר זילברטל, היה מקום לבטל לחלוטין את גזר הדין ולהחזיר את התיק למודריק, אך בהסכמת הצדדים נקבע שהעליון הוא שיגזור את העונש. בשל הפגם שנפל בהתנהלותו של מודריק, החליט בית המשפט העליון להעמיד את עונשו של ביידון על 27 חודשי מאסר, ואת עונשיהם של שוויקי ודוויק - על 30 חודשי מאסר, קרי: הפחתה של 20%.

השופטים חנן מלצר וניל הנדל הסכימו עם זילברטל. את המערערים ייצגו עוה"ד אסעד מזאוי, חליחל אכרם ויונס פאייז, ואת המדינה - עו"ד עדי צימרמן.