"איך מונעים ראיון עם נפגעת תקיפה מינית בת 7?", שאלה יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ח"כ
עליזה לביא בדיון (יום ד', 19.3.14) על הקוד האתי בנושא אלימות מינית בתקשורת. "בעקבות דיון קודם בוועדה התפתח דיאלוג והחלטנו לקבוע יחד עם גופי התקשורת קוד אתי ממקום של דיאלוג. ללמוד מטעויות שנעשו ומחולשות קיימות. כי שוב ושוב נחצים קווים אדומים. האם אין ברירה אלא להחזיר את הכדור למחוקק? אולי ערנות ונחישות מרכזי הסיוע אינם מספיקים? הילדים הם הילדים של כולנו. המרחב הציבורי צריך להיות נקי ומתוקן. הקוד שמוגש לנו נכתב על-ידי שותפים רבים ומתפקידנו עכשיו לוודא שהוא יאומץ על-ידי כל הגורמים בשטח".
הוועדה ביקשה, בעקבות דיון קודם, מכל הגופים שהיו שותפים לדיון - ארגוני הנשים, איגוד מרכזי הסיוע, גופי השידור,
הרשות השנייה והמכון הישראלי לדמוקרטיה, להקים שולחן עגול ולנסות להגיע לקוד אתי מוסכם, שגופי השידור יקבלו על עצמם לאמצו מתוך רצון טוב ורגישות ואחריות ציבורית. בעקבות החלטת הוועדה כונס פורום רב-משתתפים, אליו זומנו גם מרכז האתיקה במשכנות שאננים, תא העיתונאיות, ויועצת ראש הממשלה לענייני נשים. הפורום גיבש הצעה לקוד אתי שמטרתו ליצור כללי הצגה של עבירות מין בתקשורת, שהוצג היום ונדון בוועדה.
"מה שעושה תא העיתונאיות זה עיקר העבודה, כי הן מבינות את כשלי התקשורת מבפנים", אמרה ד"ר תהילה אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, ממנסחות הקוד האתי, "שידור ציבורי מתפקד, שיש לו אתיקה ראויה יכול לסחוב אחריו את השוק. היום מה שמוביל זה אינטרסים מסחריים בזויים. השאלות שעמדו בפנינו היו - האם יש טעם להבחין בין סיקור חדשותי לדרמה וריאליטי והאם מוצדק להבחין בין אינטרנט לטלוויזיה. יש גם את שאלת המקל, כי מאוד נחמד לכתוב קוד, אבל האם הוא ייושם? כאן צריך איום בחקיקה. אני נגד חקיקה, אבל אם הקוד הזה לא יהיה תלוי על הקיר בכל ארגון תקשורת, הוא לא יופנם".
ללא כוונה לפגוע
הדס שטייף, תא העיתונאיות: "אנו מותקפות. טוענים נגדנו שאנו שותות את דמם של חשודים ומוציאות להורג את הזכאי המסכן. חוסר ראיות זה לא זכאי. לא אייל גולן ולא
עמנואל רוזן לא יצאו זכאים. אנו משלמות מחיר מאוד כבד. אני לא מחפשת מתלוננות. הן מגיעות אלי אבל לא מוכנות ללכת הלאה ולזה יש משמעות חברתית מאוד גדולה".
העיתונאית לינוי בר-גפן: "יש בעיה של המשגה. הכל מוגדר כהטרדה מינית בשעה שלפעמים מדובר באונס או ניסיון אונס. יש בורות וזה לא מקרי. אף אחד לא מרגיש צורך לא להיות בור בנושא. עיתונאים מדקלמים מתוך שינה דיני דיבה ולשון הרע, כי יושבת להם על הראש מחלקה משפטית שעוברת על כל פסיק, שמא האדם החזק יתבע, אבל כשמדובר בילדה בת 7 אף אחד לא בודק לפני. לגיא לרר לא הייתה כוונה לפגוע אבל הוא פשוט לא חשב. אף אחד בתוך מערכת שלמה לא חשב, אבל אם מגיש לא יצא להפסקת פרסומות בזמן, אז המפיק ישב לו באוזן, כי זה גורר קנס. אבל כשמדובר בילדה בת 7, מי יגיש תלונה?"
גוף התקשורת היחיד ששלח נציגה לדיון היה "קשת", שנציגתו אמרה: "עבדנו על הקוד האתי יחד עם תהילה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. אנו מברכים על הקוד האתי, מחילים את הכללים ומשתדלים לעמוד בהם. אנו שותפים לניסוח הקוד ומחויבים לו".
יו"ר הוועדה ח"כ עליזה לביא בירכה את "קשת" לאחר שנציגתם ענתה על שאלתה: "איך מוודאים שהקוד מחלחל לכל שדרת המפיקים, העורכים והמגישים?" נציגת "קשת": "הייתה סדנה להנהלת הביניים שם איגוד הסיוע לנפגעות העביר הרצאות כולל סקירת הכללים. כל הרפרנטים של התוכניות השתתפו בסדנה".
אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: "פגיעה מינית היא אחת הטראומות הקשות ביותר שאדם יכול לעבור והיא לא פעם מועצמת עקב סיקור תקשורתי פוגעני הגורם לנפגעת לחוש נרדפת וחשופה ולחשוש שפרטים על-אודות המקרה שעברה ייחשפו לעיני כל. הפחד מפני החשיפה, משמש פעמים רבות גורם מכריע בהחלטת הנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לבחור שלא לגשת למשטרה ולהתלונן על ההטרדה והפגיעה שעברו. מדובר באחד הפחדים המשמעותיים ביותר של קורבנות תקיפה מינית, הנוגע לתחושת הבושה ולחשש העצום מתגובות הסביבה".