ספק קל הביא לזיכוי ספרן וגלאון

אמנון ספרן ושמעון גלאון, שהיו מבכירי קרדן ופולאר, זוכו מחמת "ספק קל" שנותר בליבו של השופט דוד רוזן במשפט הולילנד. מנכ"ל מינהל מקרקעי ישראל לשעבר, יעקב אפרתי, זוכה גם הוא מחמת הספק (יום ב', 31.3.14).

שמואל דכנר העיד, כי לא שוחח עם ספרן וגלאון בנושא השוחד, למעט פגישה בבניין פלטיניום בסוף שנת 2002. רוזן אומר כי זוהי עדות יחידה ולכן לא ניתן לסמוך עליה. דכנר לא הכיר את השניים, וספק רב אם היה מסתכן אישית ומסכן, למעשה, מקום עבודה בו השתכר בצורה נאה, בכך שהיה חושף בפניהם את "דרכי עבודתו". התנהלות כזו גם אינה תואמת את התנהגותו הרגילה של דכנר בנושא השוחד, כפי שעלתה מעדויות אחרות.

עוד אומר רוזן, כי גם המדינה אומרת שדכנר לא שוחח עם תמיר דגן - מחליפו של גלאון - בנושא השוחד. אילו גלאון היה מודע לשוחד, הוא היה מוודא שחברו דגן יידע על כך, או לחלופין - דכנר היה מונע את הכנסתו של דגן לתמונה. מאחר שהזרמת השוחד מהולילנד פארק נמשכה אחרי עזיבתו של גלאון, "מקנה בסיס סבירות לגירסה של גלאון, לפיה לא היה שותף ומעורב בניהול המערכת המושחתת עליה ניצח עד המדינה, ובדומה לא חשד כי הינו נוטל חלק בעסקות מסואבות ומושחתות".

רוזן מסכם: "בחנתי עסקות השוחד המיוחסות לכל אחד משני הנאשמים 3 ו-4 והגעתי למסקנה כי קשה מאוד, עד לא ניתן, לקבל גירסתם כי לא היו מודעים לכספי השוחד המועברים לעד המדינה באישורם. ברם, בשל הספק, גם אם ספק קל, קבעתי כי לא הוכחה אחריותם במידת הוודאות הצריכה במשפט פלילי".

אפרתי הואשם בקבלת שוחד של 45,000 שקל מדני דנקנר דרך מאיר רבין, אותם הפקיד במזומן בבנק יהב בתל אביב במאי 2003. אפרתי טען, כי מקור הכסף היה בחותנו, שנתן לו סיוע למימון חתונת בתו. ואולם, רוזן מציין, כי מדובר בגירסה שהעלה אפרתי רק בבית המשפט ואין לקבל אותה. עוד הוא מצביע על התנהגותו של אפרתי לאחר פתיחת חקירת המשטרה, כאשר הזהיר את רבין מאפשרות של האזנה לשיחותיהם, ואומר שגם היא מחזקת את ראיות המדינה.

"נוכח התגבשות תרכובת ראייתית המלמדת על מודעותו של אפרתי לנסיבות הפקדת 45,000 שקל בחשבונו, וכלל טיעוני באי-כוח הצדדים המלומדים, באתי לכלל התלבטות", אומר רוזן. לבסוף הוא החליט כאמור לזכות את אפרתי מחמת הספק, וזאת מכמה סיבות: רבין מעולם לא שילם שוחד בהפקדה בנקאית; אין סיבה שדווקא לדודו הוא יתן שוחד בצורה כזו; לא נמצאו כל עקבות לשוחד נוסף שלטענת המדינה נתן רבין לאפרתי וחשבון הבנק שלו היה בחובה; ההפקדה המדוברת נעשתה לפני שרבין קיבל את המימון לכיסויה מידי דכנר; רבין יכול היה להעביר את השוחד לאפרתי במזומן בפגישותיהם הרבות.

רוזן מסכם: "נסיבות הפקדת 45 אלף השקלים שבדיון נותרו עלומות. גרסתו של נאשם 13, לפיה הפקדת הכסף בוצעה על ידו, נדחתה על ידִי. עם זאת, לא ניתן לשלול אפשרות תיאורטית, כי גורם אחר הפקיד הסכום בסניף הבנק בנסיבות בלתי ידועות".