סכום נכבד של כ-400 מיליון שקל העבירה השבוע חברת אי.די.בי פתוח לחשבונותיהם של מחזיקי האג"ח שלה מסדרה ז' - לא משהו בלתי צפוי בהתחשב בתשואה הנמוכה שבה נסחרות האג"ח הללו בשוק - 4.6% בלבד.
עבור משקיע מהשורה, רכישת אג"ח אי.די.בי פתוח משמעותה תשואה סולידית וסיכון נמוך, הנגזרים מהאיתנות הפיננסית היחסית ממנה נהנית כיום חברת ההחזקות שבשליטת
אדוארדו אלשטיין ומוטי בן משה.
אבל עבור ג'רמי בלנק, מנהל קרן יורק בישראל, שרכש את האג"ח הללו לפני כשנתיים, לא מדובר בהשקעה סולידית כלל ועיקר. התשואה שהניבה לקרן ההשקעה באג"ח אי.די.בי פתוח עומדת על כ-150% (!).
בהתאם, הרווח של יורק, שחלק גדול ממנו כבר הפך למזומנים בעקבות תשלומי החוב השוטפים, נאמד בכחצי מיליארד שקל. ספק אם היה כאן אי-פעם משקיע שרשם רווח כה גדול בשוק החוב הקונצרני.
את מהלך ההשקעה של קרן יורק באג"ח פתוח צריך באמת "ללמד בפקולטות למנהל עסקים". זה היה מהלך אגרסיבי, מפתיע ו"חצוף", מול בעל שליטה -
נוחי דנקנר - שעד אז נהנה מחסינות כמעט מוחלטת מפני נושיו הפיננסיים (הבנקים ומחזיקי האג"ח) - למרות רצף של כישלונות עסקיים והחשש כי לא יוכל לעמוד בתשלום חובותיו לציבור.
באוקטובר 2012, בזמן שדנקנר ניהל בעצלתיים מגעים להכנסתו של אדוארדו אלשטיין כשותף לשליטה באי.די.בי אחזקות (החברה העליונה בפירמידה - שכבר נקלעה למצב של חדלות פירעון), תקף בלנק דווקא בגזרת אי.די.בי פתוח - החברה הבת שהאג"ח שלה נסחרו בפחות ממחצית ערכן לפדיון, מחיר ששיקף את חששות המשקיעים כי תהיה אבן הדומינו הבאה ליפול.
באמצעות איסוף חשאי של אג"ח, שמחירן שיקף באותה תקופה תשואת זבל של 50% ויותר, הפכה קרן יורק למחזיקת החוב הגדולה ביותר באי.די.בי פתוח, עם כ-20% מהחוב המונפק. יורק, שהתמקדה בסדרות הקצרות (לפירעון עד סוף 2018) רכשה בסך הכול אג"ח בערך נקוב של כ-800 מיליון שקל, תמורת כ-400 מיליון שקל בלבד.
הייתה זו רכישה שנבעה ממניעים אופורטוניסטיים-כלכליים - בלנק זיהה כשל שוק שממנו ניתן להרוויח. הוא לא התכוון להעניש את דנקנר או לחנך את שוק ההון המקומי. אולם, בדיעבד, לכדור השלג שהחלה קרן יורק לגלגל הייתה השפעה עצומה על הסדר החוב שגובש בסופו של דבר באי.די.בי, ועל שינוי נורמות ההתנהלות בתעשיית הסדרי החוב כולה.
בא להרוויח, כמו שעושים באמריקה
ג'רמי בלנק, רק בן 36, נכנס למערכה באי.די.בי כשהוא עתור בתהילת הרווח שהפיקה הקרן שבניהולו ממכירת השליטה בבית ההשקעות פסגות. את בית ההשקעות הגדול בישראל רכשה יורק בשנת 2006 מידי
בנק לאומי, וכעבור ארבע שנים מכרה אותו לקרן אייפקס לפי שווי של 2.7 מיליארד שקל, ששיקף תשואה פנומנלית של 180% על ההשקעה.
בכתבת מגזין שהתפרסמה אודותיו באותה תקופה, תואר בלנק כ"בחור צעיר, נאה וחייכן. אבל מי שלא מכיר אותו יכול להתבלבל. מאחורי החזות הזאת יש אדם מאוד חד שיודע בדיוק מה הוא רוצה... מדובר בשחקן פיננסי קר מזג שמצפה לתשואה ויחתור אליה בקשיחות וללא ויתורים".
גישה זו מקובלת בעולם שממנו הגיע בלנק, עולמן של קרנות הגידור האמריקניות המתמחות ברכישת "חוב במצוקה", אך היא שונה לגמרי מגישתם הפייסנית עד אז של הגופים המוסדיים והבנקים בשוק ההון כאן. אלו נמנעו ככל יכולתם מעימות חזיתי מול דנקנר, שזמן קצר קודם לכן עדיין נחשב לאיש העסקים החזק במשק הישראלי.
החישוב שעשה בלנק היה פשוט. במחירי השפל שבהם נסחרו אג"ח פתוח באותה עת, הוא ירוויח מההשקעה כמעט בכל תסריט אפשרי: במידה שהחברה תצליח לעמוד בהתחייבויותיה (בכפוף להזרמה משמעותית של הון בעלים לתוכה), תכפיל יורק את השקעתה ויותר; בתסריט שבו החברה תיקלע לחדלות פירעון, יהפכו נושיה, ויורק בראשם, לבעלי השליטה בנכסי הקונצרן - חברות ענק כשופרסל, סלקום, כלל ביטוח וכור - שאותן ניתן יהיה לממש במחירים שיבטיחו את החזר החוב, או רובו, לכשמצב השוק ישתפר (בעיתוי מופלא, החל באותו זמן גל עליות בשווקים, שלא פסח על החברות מקבוצת אי.די.בי).
הלוחמנות הביאה להסדר עדיף
בלנק לא המתין בחיבוק ידיים לראות איזה מהתסריטים הללו יתממש. עם השלמת איסוף האג"ח הוא חבר לפסגות (בניהולו של חגי בדש) ולחברת הביטוח הפניקס, מחזיקי האג"ח הגדולים האחרים באי.די.בי פתוח, לצורך הקמת נציגות לוחמנית, שמאותו רגע הפעילה לחץ בלתי פוסק על ראשי אי.די.בי במטרה להבטיח את תשלום החוב.
המהלומות ניחתו על ראשו של דנקנר ההמום בזו אחר זו: כינוס אסיפות של מחזיקי האג"ח, פנייה לביהמ"ש שיורה על הסדר חוב כפוי (בטענה כי אי.די.בי פתוח אינה סולבנטית), דרישה לעצירת התשלומים מקופת החברה וחבירה לנציגות האג"ח של החברה האם, אי.די.בי אחזקות, לצורך השתלטות משותפת על הקונצרן.
"מדובר בקרן זרה ותוקפנית שקנתה ב-50 אגורות לשקל אג"ח שהיא צפויה לקבל עליו פירעון מלא", התריע דנקנר בניסיון לעצור את הסחף, "המטרה היחידה של יורק היא לעשות סיבוב מהיר, ואין לה שום כוונה להגיע למועד התשלום של החוב". "ניסיון פסול ואלים להרעיד את אי.די.בי פתוח", הוסיפו מקורביו, "יורק ופסגות פועלות לייצר כאוס במטרה להשתלט על אי.די.בי פתוח, למרות שלא צריך הסדר חוב על-מנת שמחזיקי האג"ח יקבלו את מלוא כספם".
אבל בביהמ"ש מצאו בלנק ובדש אוזניים קשובות לטענותיהם, אצל השופט
איתן אורנשטיין שדן בתיק אי.די.בי. אורנשטיין השתכנע כי נדרש טיפול שורש לחובות הקונצרן, ובהוראתו נאלץ דנקנר להפסיק לגרור את רגליו והחל לפעול לגיבוש קבוצת משקיעים שתזרים הון משמעותי להבראת הקונצרן, לצד הצעות השקעה נוספות שהגישו אדוארדו אלשטיין ומוטי בן משה. תחילה, כל אחד מהם לחוד, ובהמשך באמצעות הצעה משותפת שזכתה לתמיכתם של מחזיקי האג"ח וביהמ"ש.
במסגרת הסדר החוב שאושר בסופו של דבר, שהינו טוב לאין ערוך מהצעות שהוגשו לנושי הקונצרן קודם לכניסת יורק לזירה, הזרימו אלשטיין ובן משה לאחרונה סכום של 600 מיליון שקל לקופת אי.די.בי פתוח, ובהמשך השנה צפויים להיכנס כ-300 מיליון שקל נוספים באמצעות הנפקת זכויות (סכומים משמעותיים נוספים אמורים להיות מוזרמים בשנת 2015).
בסופו של דבר, מבטיח כנראה הסדר החוב שגובש באי.די.בי פתוח את קבלת מלוא תמורת האג"ח לנושי החברה. אבל מעבר לרווח העצום שרשמה קרן יורק על השקעתה, דומה שהמסר ששולח הסדר החוב באי.די.בי לשוק ההון כולו כבר הופנם, והוא ישמש תשתית לטיפול בהסדרי החוב הבאים: מרגע שחברה הפכה לחדלת פירעון, גורלה נתון בידי נושיה.
