שני תובעים ועורך דינם שביקשו לאשר תביעה ייצוגית נגד החברה המרכזית למשקאות קלים (קוקה-קולה ישראל) אמורים היו לקבל 700,000 שקל לכיסיהם הפרטיים תמורת ויתור על התביעה. זאת, בניגוד לחוק האוסר במפורש תגמולים כאלו ותוך מתן הצהרה שקרית לבית המשפט כאילו לא קיבלו דבר תמורת ההסתלקות. כך קובע (10.7.14) סגן נשיאת בית המשפט המחוזי בתל אביב, יצחק ענבר.

חברת שיאי אופיר השקעות ואמנון סומך, שיוצגו בידי עו"ד ארנון לנדה, ביקשו בדצמבר 2012 לאשר תביעה ייצוגית נגד החברה המרכזית בטענה שהפלתה לרעה מפעילי מכונות אוטומטיות לממכר משקאות בקביעת מחירי התה הקר מתוצרתה. בתביעה זו לא ננקב סכום, והיא הוגשה חודשיים לאחר אישור הסדר פשרה בתביעה דומה של אותם תובעים בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. אותה תביעה נקבה בסכום של 260 מיליון שקל והסתיימה במתן הטבות לבעלי המכונות האוטומטיות.

במסגרת הפשרה בתביעה הקודמת, התחייבו שיאי אופיר וסומך שלא להגיש תביעות ייצוגיות נוספות במשך חמש שנים. בעקבות זאת טענה קוקה-קולה, כי אסור היה להם להגיש את התביעה החדשה. הדיון בתביעה עוכב והצדדים פנו לגישור, בסופו הודיעו במשותף על הסכמתם להסתלקותם של החברה וסומך מן הבקשה. על-פי אותו סיכום, הגמול של שיאי אופיר בתביעה הראשונה הופחת מ-400,000 שקל ל-350,000 שקל, אך הובטח לה אותו סכום כנגד התחייבותה שלא להגיש תביעות נוספות.

לנדה ובא-כוחה של קוקה-קולה, עו"ד מוטי ארד - ראש מחלקת התובענות הייצוגיות במשרד רון גזית, רוטנברג - הצהירו, כי "המבקשים ו/או באי-כוחם לא קיבלו מידי החברה המרכזית ו/או מאדם אחר הקשור בה, כל טובת הנאה" בקשר עם ההסתלקות מן התביעה השנייה. ואולם, ענבר קובע שהצהרה זו לא הייתה אמת, שכן הסכם הגישור קובע כאמור במפורש ששיאי אופיר תקבל 350,000 שקל תמורת הימנעות מתביעות עתידיות - כולל זו הנוכחית.

"הדברים אומרים דרשני", מוסיף ענבר. "המסקנה כי התשלום למבקשים משולם בקשר עם הסתלקותם מבקשת האישור ולהתחייבותם שלא לחדשה לתקופה של מספר שנים נוספות, עולה באופן ברור וחד-משמעי גם מהסדר הגישור עצמו. העובדה שהצדדים בחרו מטעמיהם לבצע את התשלום במסגרת הליך אחר, אינה משנה כהוא זה את מהותו של התשלום ואת היותו טובת הנאה מהמשיבה הנעשית בקשר עם ההסתלקות".

ענבר דוחה את הסבריהם של לנדה וארד, כאילו מדובר בשינוי בתנאי הסכם הפשרה בתביעה הראשונה. לדבריו, ההסבר אינו מתיישב עם לשונו של הסכם הגישור, לא ניתן לשנות תנאים בהסדר שכבר הפך לפסק דין חלוט, וה"שינוי" לא הוגש לבית המשפט בו נדונה התביעה הראשונה. הוא מסכם: "במארג ההסכמות הפתלתל שטוו הצדדים ובאי-כוחם אין כדי לעמעם עובדה זו" - העומדת בסתירה לקביעה מפורשת בחוק, האוסר בצורה חד-משמעית כל תשלום תמורת הסתלקות מתביעה ייצוגית.

לאור כל זאת, אישר ענבר את ההסתלקות מהתביעה, קבע שאין צורך לפעול למציאת תובע חילופי (הוא מעיר, כי הגשת תביעות ייצוגיות הפכה ליזמות שבה עוסקים מספר מצומצם של עורכי דין שוודאי יהיו ערים לפסק הדין) ופסל את ההסכמה בנוגע לתשלומים לשיאי אופיר.

ארד מסר בתגובה: "הצדדים הביאו בפני השופט ענבר את מלוא פרטי ההסדר לרבות כל הפרטים באשר לתשלום הכספי, כולל חלק התשלום שלא היה במסגרת בקשת האישור שבה דן השופט. הצדדים סברו בתום לב, שההסדר שבגינו נעשה תשלום נוסף לשיאי אופיר, הוא עבור הארכת תקופת העדר התביעות מחמש שנים לעשר שנים וכן פריסת התשלום על פני עשר שנים במקום תשלום מיידי. השופט ענבר החליט כפי שהחליט ולא קיבל את עמדת הצדדים. חשוב להדגיש, כי מאום לא הוסתר מבית המשפט. בעקבות פסק הדין של השופט ענבר, תיקנו הצדדים את ההסכמות ביניהם בהתאם והן אושרו בידי בית משפט השלום".