אחד מסיפוריו הידועים ביותר של אלתר דרויאנוב מצא את דרכו לפסק דין של בית המשפט העליון בערעור בתיק רצח.
מדובר בסיפור על היהודי שקיבל על עצמו ללמד את כלבו של הפריץ לדבר, אך ביקש שלוש שנים להשלמת המשימה. כאשר נשאל מה יעשה, השיב: "או שהכלב ימות, או שהפריץ ימות, או שהכלב ילמד לדבר". תשובה זו הפכה למטבע לשון, והשופט
אליקים רובינשטיין משתמש בה (יום ג', 11.11.14) בשוליו של פסק דין בו נדחה ערעורו של רוצח אשתו על הרשעתו ועל עונשו.
יורי טומבק הורשע בשנת 2007 ברצח אשתו בחניקה שנתיים קודם, לאחר שהודיעה לו שבכוונתה לעזוב אותו. בבית המשפט המחוזי טען טומבק שאכן היה מאבק פיזי בין השניים, אך מותה של רעייתו היה תאונה טרגית. בערעור לעליון - לאחר שהחליף כמה סניגורים - העלה טומבק גירסה חדשה, ולפיה לא היה כל מגע פיזי בינו לבין אשתו בליל מותה והיא נפטרה מסיבות שאינן קשורות אליו.
השופט
צבי זילברטל דחה בחוות הדעת העיקרית את כל טענותיו של טומבק, הן לגבי תקפות הודאתו המקורית והן לגבי גירסתו החילופית. לאחר שהסכים לפסק דינו של זילברטל, התייחס רובינשטיין לתופעה של שינוי גירסה במהלך הערעור:
"אין לנעול את הדלת במקרים מסוימים. אף אם מעטים וחריגים, לגרסות חלופיות; אין חקר לנבכי הנפש ולמאמציו של מי שמפרפר ברשת המשפט ומחפש כל דרך להציל עצמו. על כן יהיו מי שיספרו שקר בבית המשפט הדיוני מתוך הערכה של סיכוייהם שתתברר לימים כמוטעית, ואז, משלא צלחה דרכם, וכדברי הילדים במשחקיהם, יאמרו 'פוס', יש לי גירסה חלופית: אם לא הצלחתי להיחלץ מן הרשת בפעם הקודמת, אולי אצליח הפעם, ובמשפט הפלילי עסקינן, ודי לעורר ספק סביר, והקב"ה יעזור, והפריץ ימות או הכלב ימות ואולי יקנו את סיפורי החדש. כמובן, ייתכן שלעיתים נדירות הסיפור החדש גם יהיה נכון; ייתכן - אך נדיר, ייתכן - אך מחשיד. עיקר המסר הוא אפוא זהירות יתרה, כפולה ומכופלת של בית המשפט בבדיקת הטענה".
