יש מקום לדיני ראיות גם בתחום המינהלי, ויש להן חשיבות רבה כאשר באים להגן על זכויות האדם בתחום זה. כך אומרת (יום א', 19.4.15) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, בכנס באוניברסיטת תל אביב לרגל פרסום ספר השופט
אליהו מצא.
ברק-ארז התייחסה לפסק דין של מצא בנוגע לאישה שמשרד הפנים סירב להכיר ביהדותה, ואף פסל את אזרחותה של בתה בנימוק שהציגו מסמכים מזויפים על יהדותן. מצא דחה את עמדת המשרד, בקובעו שהעותרות עמדו בנטל הראשוני להוכחת זכאותן, משום שהמשרד כבר אישר את יהדותן. לכן, עבר הנטל למשרד הפנים, שלא הצליח להוכיח שמדובר בתעודות מזויפות.
"משהונח בסיס לכאורה לזכאות - הנטל על סתירה מוטל על הרשויות. בעיני זה תקדים מאוד חשוב, בו ההגנה על זכויות אדם מתחילה מלמטה, מהסתכלות יום-יומית על עבודת המינהל הציבורי", אמרה ברק-ארז. מכאן עברה ברק-ארז להתייחס לשלוש נקודות אליהן צריכה הרשות להתייחס בבואה לאסוף ראיות מינהליות: מידת הפגיעה המותרת בפרטיותו של אדם, התאמת איסוף הראיות לאוכלוסיות מוחלשות, ואתגרי איסוף הראיות בעידן של גלובליזציה.
ביחס לנקודה הראשונה הזכירה ברק-ארז מקרה של קשישה דיירת עמידר, שהתגוררה עם בנה הלוקה בתסמונת דאון, כאשר אנשי החברה הגיעו באישון לילה לביתה כדי לוודא שהיא מתגוררת בו. במקרה זה פסקה ברק-ארז, כי מדובר באיסוף ראיות פסול.
ביחס לנקודה השנייה נתנה ברק-ארז כדוגמה את התשאולים שעורך משרד הפנים לגבי מי שמתגוררים בישראל ויש לברר את זיקתם לארץ. "נשאלת השאלה האם השאלות שמציג המשרד מסייעות להדגיש את הקשר לישראל, או שאולי לאו-דווקא. אני חושבת שלפחות בחלק מהמקרים - לאו-דווקא", שכן אם הדגש בשאלות הוא על הזיקה לארצות המוצא, ברור מה תהיה התוצאה.
ביחס לנקודה השלישית אמרה ברק-ארז, כי תשובות לשאלות של הגירה ופליטים מצויות לעיתים בארכיונים בחו"ל, ולאזרח יש פחות גישה אליהם. לכן, גם זהו אתגר עימו יש להתמודד.
