השראה וגילוי

פרופסור שוהם הוא הראשון בעולם שקיבל תואר דוקטורט בקרימינולוגיה, אך הדרך לעיסוקו בקרימינולוגיה לא הייתה ברורה בהתחלה . עינינו החל בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית וכעוזרו של חיים כהן (שהיה היועץ המשפטי לממשלה) דרכו בעולם המשפטים הייתה סלולה. חיים כהן האמין בו ואמר לו שהוא יכול להיות שופט עליון, אך נטיותיו הטבעיות של שוהם לא יכלו ללכת בדרך מובטחת זו. תמיהותיי מהוויתור על הקרירה המבטיחה פוסקות כאשר אני מבינה שרגישותו, אמונותיו ואישיותו אינן משהוא שרכש בדרך אלא משהו מולד, אשר שגרעינו כבר זעק את משנתו אז.

"לא יכולתי לשלוח אנשים לכלא, אחרי 200 תיקים הלכתי לבקר בבית הסוהר ונדהמתי מהרשעות, מהתנאים ומחוסר האונים של בתי הסוהר באי יכולתו לשקם את האסירים, אז הלכתי לחיים כהן ואמרתי לו שאני מפסיק, הוא שאל איך אני יכול לזרוק את הכל ואת האפשרות להיות שופט עליון, ואני עניתי שאני פשוט לא יכול. אז הוא אמר לי שיש שתי אפשרויות, או לאשפז אותי או לשלוח אותי ללמוד קרימינולוגיה ואני בחרתי בלימודים".

וכך היה, פרופסור שוהם נסע לקימבריג והיה הראשון בעולם שקיבל תואר דוקטור לקרימינולוגיה, כשחזר לארץ הקים את המחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר-אילן והחל בחקר העבריינות, הסטייה והטיפול בהן. בהמשך הוא קיבל מינוי פרופסור באוניברסיטת תל אביב ובר-אילן, הקים את המחלקה לקרימינולוגיה ולמשפט פלילי באוניברסיטת תל אביב, והיה פרופסור אורח באוניברסיטאות פנסילבניה שבפילדלפיה, הסורבון שבפריז, אוקספורד, וכיהן בוועדות ציבוריות רבות .

את כולנו מעניין לדעת מהם ההשלכות של ארץ ההגירה בה אנו חיים, אין אחד במדינה שלא חש את קיבוץ הגליות במדינתנו וחווה בדרך זו או אחרת קונפליקטים תרבותיים. מעניין לגלות כי דווקא הניסיונות הבלתי פוסקים לכור ההיתוך שלו היינו כל כך כמהים, מוליד פשיעה אם מאיצים בו. פרופסור שוהם חקר את יחסי הגומלין בין פשיעה ותרבות, ומיקד את מחקרו בפשיעה בישראל על-רקע היותה ארץ הגירה שבה מתקיימות התנגשויות בין תרבויות שונות. "הקונפליקט בין התרבויות מוביל לפשיעה", מסביר שוהם "איפה שיש אוכלוסיה הומוגנית יותר יש פחות קונפליקט ועקב כך פחות פשיעה, אפשר לראות זאת גם באוסטרליה ובארה"ב".

"בשנות החמישים רצו לעשות כור היתוך בארץ אז לקחו בבית שמש משפחה פרסית לצד פולנית ולידם שמו משפחה תימנית, בשביל שיהיו יחד אך זה יצר קונפליקט תרבותי נוראי, ושיעור הפשיעה עלה פי שלוש". הניסיונות לשילוב התרבויות לא פסקו. "בגבעות ירושלים נתנו לחמולה כורדית שלמה להתנחל, יחד עם הרופא האליל של החמולה והכוהנים. כשהיה מגיע רופא או אחות מבחוץ החמולה היית מגרשת אותם. לאט, לאט בחמולה נחשפו לעובדה שגם הרופא מבחוץ והאנטיביוטיקה שהוא מציע יכולים לעזור, אך בכל זאת, כשלקחו את האנטיביוטיקה המשיכו לבקש ברכה מהרופא אליל" .

"קשה לנטוש את התרבות במהירות כל כך גדולה והאילוץ דוחק ומוליד פשיעה, צריך להבין שהנטישה האיטית של תרבות ארץ המוצא וכמוה הקליטה האיטית של תרבות ארץ הקליטה הם תהליכים טבעיים מחייבים כדי למנוע קשיי הסתגלות כבדים מדי שיובילו לפשיעה". פרופסור שוהם מתאר את העוול הנוראי שעשו לאתיופים בארץ כאשר הרסו את המבנים המשפחתיים שלהם ואת סמכויות הקסים ובכך ערערו את כל המבנה הנורמטיבי של תרבותם, עוול זה חזר ישירות לחברה כאשר עקב כך הפשיעה בארץ עלתה. "אי-אפשר לכתוש את המבנים התרבותיים אשר העולים לארץ מגיעים איתם".

הצורך שלנו להעלמת השוני בין התרבויות כנראה נשען על חזון יפה של חברה אחידה, המקבלת ומשלבת בה את העולים לכדי ישראליות הומוגנית ושלמה, אך כאשר מאיצים בתהליך מובילים בסופו של דבר למרת הפשיעה. אולי כדאי לחזון לעבור הפיכה? אולי עדיף לקבל את השונה ולכבד את תרבותו השונה וגם את קצב השתלבותו הטבעית בחברה.

את הגישור בין התרבויות התחיל ליישם שוהם בתחילת השנה בקורס המונה כ 250 סטודנטים אשר מחציתם יהודים מכל צבעי הקשת האתנית ומחציתם השנייה מורכבת ממוסלמים, דרוזים, בדואים, ונוצרים. "בהתחלה זה היה קשה ביותר אך לאט,לאט הורדנו את התיוגים והשכבות האתניות הדתיות עד שהגענו לאדם עצמו ולדיאלוג, ההצלחה הייתה כל כך גדולה עד שהלכנו לכפרים ולמדנו את הרקע של כל עדה. המעניין הוא שלא היהודים ולא הערבים ידעו שבמאה העשירית הייתה תקופת תור זהב של סימביוזה בין היהדות לאיסלאם". תוצאת הקורס היא עמותת דו קיום בין יהודים ישראלים לערביי ישראל, אותה מקים פרופסור שוהם ברוחו של מורו מרטין בובר.

ספרו הנמכר ביותר של פרופסור שוהם הוא אות קין, אשר יצא לאור בתחילת שנות השבעים ותורגם לשפות רבות. בספר מתוארת תורת הסטיגמה אותה כתב אשר מסבירה כיצד הסטיגמה מנציחה את הפושע ולא מאפשרת לו להשתקם "זה נכון לגבי כל דבר גם לגבי חולי נפש, ואפילו לכאלו שרק לבן משפחתם יש בעיה נפשית". הסטיגמה ולפיה הבעיה הנפשית עוברת במשפחה גורמת לכך שינתקו איתם קשר. "הסטיגמה קיימת", אומר שוהם, "למשל נרקומנים, כאשר באתי לבקש כספים לטיפול בנרקומנים, אמרו לי: על מה אתה מדבר, יש רעבים ללחם, בתי חולים שזקוקים לכסף ואתה מבקש שנתרום לנרקומנים שהביאו את זה על עצמם". זו היא סטיגמה מכיוון שהנרקומנים לא באמת הביאו זאת על עצמם. סטיגמה זו מובילה את החברה לאטום את עצמה למכורים ולא לעזור להם ובכך הסטיגמה מנציחה את הנרקומנים בחברה.

אם הרצון הכנה לעזור למכורים לא מספיק בשביל להסיר סטיגמה זו, אולי ההבנה כי ההשלכות של סטיגמה זו פוגעות בחברה כולה תעזור. "ראיית הסטיגמה כי הנרקומנים מביאים זאת על עצמם ואי הרצון לעזור להם בשל כך היא קצרת רואים, מכיוון שנרקומן בקריז יעשה הכל כדי להשיג את שהוא צריך. שיקום של ארבעים אחוזים מהנרקומנים יובילו למניעת המון תיקים פלילים וזה יועיל לחברה" .

הסטיגמה לא פוסחת גם על פושעים אשר ישבו בבית הסוהר ושילמו את חובם לחברה וכשיצאו ורצו להשתקם חוו קשיי השתלבות בחברה. הסטיגמה מכוחה "מי שהיה פושע נישאר פושע" מובילה את החברה להיסגר בפני המשתקמים, ובכך דוחפת אותם לסביבה שכבר מכירה אותם ומקבלת אותם וכך הם חוזרים לפשע ואנו אותם מאשימים.

אחת הבעיות הידועות היא חזרתם של הפושעים לבתי הסוהר והקשיים לשקמם; הרצון לשקם את הפושעים ולהקטין את הפשע וודאי קיים בכולנו, ותורת הסטיגמה מתארת ומסבירה את הסיבות לכך, אולם יש החושבים שהפרטת בית סוהר יכולה לעזור בכך. שני מניעים שלובים בדבריהם של יוזמי הכלא הפרטי, המניע הערכי לדבריהם הוא לצמצם את חזרת הפושעים לבתי הכלא, והמניע העסקי הוא רווח כלכלי. קל מאוד להבין עד כמה מניעים אלו מתנגשים.

כשאני שואלת את פרופסור שוהם מה דעתו על כך והאם בניית בית סוהר פרטי יכולה להועיל, אני לא צריכה לחכות לתשובה והוא עונה מייד: "אני נגד, כלא פרטי זה עניין של רווח והפסד וכשעושים שיקולי רווח והפסד זה תמיד יהיה על חשבון האסיר, למשל אם צריך לשלם עבור טיפול אז לא יעשו זאת משום שטיפוליים שיקומיים זה עסק יקר. זה לא יעזור לפושעים לא לחזור לכלא, אך למדינה זה יעזור לחסוך בתקציב".

הניסיונות החוזרים של שיטות הטיפול השונות להחזיר את הסוטה, העבריין והשונה למערכת ולהכפיף אותו אליה על-מנת לשקמו לא ממש מוכיחות את עצמן.

פרופסור שוהם פיתח שיטה מיוחדת לשיקום נרקומנים לסמים קשים המושתת על התפיסה האקזיסטנציאליסטית המאמינה כי על המטפל להיכנס לתחומו של המטופל ולטפל בו במגרש הפרטי שלו ועל-פי תנאיו. השיטה מוכיחה את עצמה בהצלחה רבה, כארבעים אחוזים מצליחים להשתקם ואינם חוזרים לסמים, וזה המון בהשוואה לשיטות אחרות המיושמות בעולם .

השיטה פועלת כבר עשרות שנים ומיושמת היום בקבוצה אשר מתקיימת בנווה צדק שבתל אביב.

בשלב הראשון מתרחשת הגמילה הפיזיולוגית של המכורים בשיטה ביולוגית לניקוי רעלים (דטוקסיפיקציה), ובשלב הבא עוברים לרמה הפסיכולוגית בשיקום דיאלוגי מבית מדרשו של מרטין בובר. בנוסף מקיימים מפגשים של נרקומנים לשעבר עם נרקומנים משתקמים ומגיעים לתוצאות מרשימות. השיטה חדורת הומניזם ורואה במטופל אדם בעל עולם פנימי עשיר ולגיטימי ואינה מנסה להתאים את האדם המשתקם לתכתיבי המבנים החברתיים הקבועים, אלא מתייחסת לאדם, לאישיותו הייחודית ולרצונותיו ועוזרת למטופל למצוא משמעות אותנטית בחייו.

לא אחת אנו נדחפים לשפוט דברים ולהעריכם רק על-פי אמונותינו שנרכשו מהמערכת ומסגרותיה המוכרים. כולנו חיים בחברה אשר הסוטה מוצב בשוליה ומקבל יחס ושיפוט קבוע מראש המוכתב מהנורמות, לרוב קשה לנו להבין או לקבל את החריג מכיוון שלרוב הוא נתפס באופן שלילי, אך הסטייה לא חייבת להיות שלילית ובהסתכלותנו עליה כך אנו מפספסים המון מהיבטיה החיוביים ואף מהתרומה שהחריג יכול להביא לחברה. בעיניים אקזיסטנציאליסטיות לא יהיה קשה להבין זאת, הרי לאדם אישיות אותנטית ומשמעות ייחודית ולכן לא מפתיע שיש כאלו אשר משמעותם וייחודיותם לא דווקא עולה בקנה אחד עם דיוק הנורמות וכללי המערכת.

פרופסור שוהם פיתח תורת אישיות מקיפה ומרתקת, אשר בין היתר מסבירה את הקשר בין סטייה ליצירה. לשם המחשה פרופסור שוהם מספר לי על ואן גוך אשר גאונות יצירתו התגלתה רק לאחר מותו; ואן גוך נתקל בחייו בקשיים מרובים בהשתלבותו במערכת הנורמטיבית, והוא ניתמך כלכלית על-ידי אחיו כי היו לו קשיים בעבודה ולא אחת "נזרק" ממוסדות הלימודים, ואף אחד לא הבין את ציוריו, אפילו לא אחיו. "הוא היה מרכיב כובע עם נרות כדי לצייר ברושים בלילה ובבוקר שוכח להוריד אותו, וכך היה מגיע לנשיא בורגרו ומבקש שיעזור לו למכור את ציוריו. הוא היה מסתובב בעיניים יוקדות שתוי מאבסנט והיה דחוי, הוא לא מכר אפילו תמונה אחת בחייו. כולנו שמענו על גאונים ויוצרים חריגים בעבר והיינו מלאי הערצה, ואן גוך לא היה היחיד ותמיד שונותם הייתה לנו מרתקת. אך כשהשונה והחריג מתקרב אלינו קשה לנו לקבל או להבין אותו, אנחנו מציבים אותו כסוטה, מנסים להתייחס אליו יפה אך לא מסירים את ההגדרה השלילית בזה המעשה. אולי כדאי להרהר שוב בשפיטתנו את האחר ובמדדים שאנו משתמשים בהם לעשות זאת...

כשאני שואלת את פרופסור שוהם מה המערכת יכולה לעשות כדי לצמצם את הסטיגמה ולאפשר לפושעים להשתקם, להבין את ההיבטים החיוביים של הסטייה ולצמצם את פערי התרבויות כדי שלא יהיו התנגשויות שיובילו לפשיעה, הוא משיב לי: "כאקזיסטנציאליסט אני עושה מה שאני יכול, דרך העם ולא מלמעלה, זה מרגש לרדת מהפוליטיקאים, המערכת לא יכולה להשתנות השינוי צריך לבוא מהעם ומהחברה, מהאנשים, הם אלו שצריכים לשנות את ההתייחסות שלהם, המערכת עסוקה בכיבוי שריפות והיא לא יכולה לעשות הפיכה בחשיבה הפילוסופית שלה". המושכות בעניינים אלו צריכות לעבור לידי העם, החברה צריכה להבין שיכולת השינוי בידיה ולא לתלות את התקוות במערכת כי "המערכת בנויה ככה והיא לא פתוחה לשינוי".

בין תחומי עיסוקיו הרבים הקבלה הלוריאנית מוצאת מקום נכבד. אני מהרהרת על הקבלה שעולה בתקופה זו לכותרות ובנהירתם של כל כך הרבה אנשים אחריה, ממש כניסיון למצוא אחיזה ופתרון לקשיי היום יום. אני תמהה על המסחריות שעוטפת פופולריות זו וקשה לי איתה. אני שואלת את פרופסור שוהם על כך והוא עונה לי "את הקבלה של היום מלמדים באופן שרלטני ומסחרי ומאבדים את המקורות והאיכות". לא חשבתי אחרת ואני מנסה לחשוב איך אפשר בכל זאת להציל את המצב, התשובה מתכווננת למערכת החינוך ולחוסר יכולתנו לשמור על אוצרות תרבותנו וללמדם, עד שמחוסר הכרות איתם או שאנו נופלים בפח המסחרי ולא יודעים אפילו שיש אפשרות אחרת, או שאנו נוסעים לחפש בשדות זרים, כגון תרבויות המזרח ותורותיהם.

את מגמת הלימוד והחיפוש הרוחני מחוץ לתרבותנו מסביר פרופסור שוהם כך: "זה מתחיל ממערכת החינוך, בכל מיני תחומים ואפילו מהמסורת היהודית והתרבות היהודית, אף אחד אינו מלמד את האוצרות שלנו, הייתי באוקספורד ובא אלי פרופסור למתמטיקה ואמר לי שהוא מצא בספרייה טקסט מדהים של אברהם על מהות המספר, ופה בכלל לא יודעים עליו". אני מלמד בוותיקן נוצרים והם לומדים ספר של אבן גבירול וקוראים לו אבי סרבון כי קשה להם לבטא את שמו, הם לומדים בלטינית את ספרו מקור חיים ואומרים שזה הספר הפילוסופי המדהים ביותר, ופה במדינה שלנו אף אחד לא מלמד אותו והילדים אפילו לא יודעים עליו, אנו זורקים את הפילוסופיה והחוכמה שלנו וזהו כשל חינוכי".

בפרופסור שוהם שלובים כל כך הרבה אלמנטים, מצד אחד חשים את חיבורו לקרקע בעשייתו - במחקריו, בהקמת הקבוצות הטיפוליות, ביסוד העמותה לדו קיום ובפעילותו האקדמית, ומצד שני יש לו ממש נשמה של אומן ואיש רוח.

אני שואלת אותו איך שני עולמות אלו משתלבים בו, והאם הם הופכים לידי משהו שלם אחד והוא עונה: "כמעט, לפעמים יש קונפליקטים עם המערכת וצריך לעשות פשרות כי אין ברירה, אני חייב להתקיים, חוכמת המסכן בזויה ואני לא רוצה להיות מסכן וסמוך לשולחנם של אחרים, אני רוצה לתת וזה נותן לי חופש כי אז אני יכול לעשות מה שאני רוצה, אני רוצה ללמד, לכתוב ולתת".

וכך הוא עושה, הוא עוסק בפעילויות שהוא רוצה יותר מכל, ובתקופה זו הוא כותב רומן היסטורי על רבי יוחנן בן זכאי שברח מירושלים הנצורה ומשלב בין המחשבה והכתוב, בשעות הפנאי הוא מקשיב למוזיקה מימי הביניים ואת כל דמותו עוטפת חוויה רוחנית מורגשת ומרגשת במיוחד. מה שמרגש אותו יותר מכל זו אישה יפה, שיר יפה, אסטטיקה, רוחניות, חוכמה וספר. ולמרות שקשה לו לומר לי איזה סופר הוא מעדיף, הוא בסופו של דבר אומר שאת אלבר קאמי בגלל שהוא אקזיסטנציאליסט ברוחו.

הדבר שעניין אותי כמעט יותר מכל היה לדעת איזה מבין שבעים הספרים שכתב הוא היה בוחר לו היה נידרש.

אולי זה עניין אותי כל כך כדי לדעת איפה אפשר למצוא את אוצרותיו מבלי להתבלבל בחיפושים, אולי כי רציתי למקד ולשלח בדיוק למקום הנכון, בכדי שתירוץ חוסר הזמן, הפופולרי בתקופה זו, לא יבוא בחשבון.

הרי אחרי הכל, כל אחד יכול לקרוא ספר או שניים שיפתח עבורו עולם ומלואו. "הגשר אל האין – גנוסיס, קבלה ואקזיסטנציאליזם", "מרד יצירה והתגלות" ו"הדיאלוג בין המיתוס לכאוס" הם הספרים שבחר, ואפילו בלי לדעת מאיזו סיבה שאלתי, בעיני הם מהווים פתח לעולם מלא באוצרות שרק הרגש ועילוי השכל יכולים ללא מילים למדוד.