ההצגה שכתב וואליד דקה על מחבל כלוא והסרט על
יגאל עמיר העלו לסדר היום את סוגיית הלגיטימציה של ייצוג האויב כאנושי. ההמולה הציבורית שעוררו שני המקרים הללו מוכיחה עד כמה ייצוגי ה"אחר" או ה"אויב" הוא בעלי משמעות פסיכולוגית עמוקה ועד כמה הנראות התקשורתית שלו נוגעת בעצבים חשופים בחברה.
מחקר שערכה ד"ר הילה לוינשטיין-ברקאי מאוניברסיטת אריאל, במסגרת הדוקטורט שלה באוניברסיטת בר-אילן, מצביע דווקא על הפוטנציאל ההפוך של התקשורת. כלומר, היכולת שלה להפוך את ה"אויב", אם לא ל"אוהב", אז לפחות לשותף לגיטימי למשא-ומתן.
במחקר ההשוואתי, נותחו אלפי כתבות עיתונות משנות התשעים ועד אמצע שנות האלפיים במטרה לבחון כיצד סיקרו אמצעי התקשורת בישראל ובצפון אירלנד את מנהיגי האויב בתקופות עקובות מדם ובתקופות מגעים לשלום. במקביל, נותחו סקרי דעת קהל כלפי משא-ומתן עם האויב באותן תקופות.
בצד הישראלי נותח הדימוי התקשורתי של
יאסר ערפאת בשנים 2004-1987, בהן התחוללו שתי אינתיפאדות ובמקביל נחתמו מספר הסכמי שלום. בצד הפלשתיני נותח הדימוי התקשורתי של
יצחק רבין בשנים 1995-1987, ושל
אריאל שרון בשנים 2007-2000, בהן הגיב צה"ל לפיגועים באמצעות פעולות צבאיות נרחבות ובמקביל נחתמו מספר הסכמי שלום. בצד האירי-יוניוניסטי נותח הדימוי התקשורתי של ג'רי אדאמס ומרטין מקגינס בשנים 2007-1995, בהן התחוללו ה"צרות" ופיגועי טרור מצד אחד, אך התנהל משא-ומתן לשלום שהוביל לבסוף הקמת ממשלה משותפת ללאומנים וליוניוניסטים. בצד האירי-לאומני נותח הדימוי התקשורתי של איאן פייזלי ודיוויד טרימבל בשנים 2007-1995.
ממצאי המחקר מצביעים הן על דפוסי סיקור שונים של מנהיגי האויב בזירות הסכסוך הישראלית-פלשתינית לעומת הזירה הצפון-אירית והן על קשרים שונים בין דפוסי הסיקור למידת התמיכה הציבורית במשא-ומתן עם האויב. מן הפן הראשון נמצא כי בעוד שבזירה הצפון אירית, על שני צדדיה, היה סיקורם של מנהיגי האויב ממוקד-שלום, הרי שבזירה הישראלית-פלשתינית הוא היה ממוקד-עימות. כלומר, מוקד העניין בעיתונות בצפון אירלנד בעת סיקור מנהיגי האויב - גם בזמני עימות - היה כיצד פעולותיהם תורמות להשגת שלום בר-קיימא. מסגרת זו נמשכה בעקביות גם חודשים רבים לאחר החתימה על הסכם שלום, לרבות כאשר נמשכו העימותים האלימים בין הצדדים והחריפו הפערים ביניהם. במקרה הישראלי-פלשתיני, לעומת זאת, התמקדו העיתונים באינטרסים קצרי-טווח והרבו להאשים את המנהיגים היריבים בהעמקת הסכסוך.
בנוסף, העיתונות הצפון אירית התאפיינה בסיקור מורכב של מנהיגי האויב, אשר האיר אותם בהדרגתיות באור חיובי יותר ואף הביע לעיתים אמפתיה לאילוציהם. כל זאת תוך התמקדות עקבית במטרת העל של השגת שלום בין הצדדים ולעתים אף באמצעות קריאה אקטיבית לציבור לממשו. לעומת זאת, העיתונות הישראלית והפלשתינית סיקרו את מנהיגי האויב בצורה שטחית יותר. בתקופת האינתיפאדה השנייה, למשל, הן שרון והן ערפאת תוארו בעיתונים הפלשתינים והישראלים כמפלצות צמאות דם. גם כאשר חלו שינויים בדימויי המנהיגים הרי שהם היו חדים והתחלפו חזרה במהירות, והעיתונים לא עודדו את קוראיהם באופן אקטיבי לתמוך בתהליך המדיני.
מן הפן השני נמצא כי מידת ההתאמה בין אופי הסיקור התקשורתי של מנהיגי האויב לבין מידת התמיכה הציבורית בהסכם שלום הייתה גדולה בזירה האירית-לאומנית, האירית-יוניוניסטית והפלשתינית. דהיינו שבתקופות בהן דימויי המנהיגים בעיתונות היו שליליים יחסית, פחת גם שיעור התמיכה הציבורית בהסכם שלום, ולהפך. בצד הישראלי, לעומת זאת, הייתה מידת התמיכה הציבורית בהסכם שלום עם הפלשתינים יציבה וגבוהה יחסית, ואילו ייצוגיו התקשורתיים של ערפאת היו תנודתיים.
מסקנת המחקר הייתה שהעיתונות בצפון אירלנד מילאה תפקיד חיובי בקידום תהליך השלום בין הצדדים, בניגוד לעיתונות הישראלית והפלשתינית. אף כי בצד הפלשתיני הייתה הלימה בין דעת הקהל לבין הסיקור התקשורתי של שרון ושל רבין, הרי שזוהי הלימה בין סיקור שלילי ברובו של המנהיגים הישראלים לבין מידת תמיכה נמוכה יחסית בהסכם שלום. בצד הישראלי הייתה מידת ההלימה בין השניים נמוכה יותר והצביעה על כך שהסיקור החדשותי פיגר אחרי דעת הקהל בכל הנוגע לתמיכה במשא-ומתן עם הפלשתינים. מכך ניתן ללמוד כי ישנה השפעה רבה על אופן הסיקור התקשורתי על דעת הקהל, וכי סיקור תקשורתי מורכב וחיובי יכול להבשיל לכדי הסכם שלום ממשי.
