המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, ניצב זו השנה השנייה בראש מדד תפוקת שופטי בית המשפט העליון, הנערך בלעדית בידי News1. אחריו מדורגים במשותף השופטים ניל הנדל ויצחק עמית. בשלושת המקומות האחרונים מדורגים השופט סלים ג'ובראן, הנשיאה מרים נאור והשופט חנן מלצר.

בשנה שעברה דורגו רובינשטיין, עמית ונאור בשלושת המקומות הראשונים. הצניחה בדירוג של נאור נובעת מכך שהשנה היא נשיאת בית המשפט, מה שמטיל עליה חובות טקסיות ומינהליות רבות - הבאות מטבע הדברים על-חשבון כתיבת פסקי הדין. ניכר שלאור זאת נאור החליטה להתמקד בנושאים עקרוניים הנדונים בבג"ץ. כדאי לציין, שאשתקד דורג הנשיא דאז, אשר גרוניס, במקום ה-12 - מה שמלמד שהנשיאות אכן פוגעת בעבודה השיפוטית. נקודה זו ראויה למחשבה: האם מינהלה וטקסים "שווים" אובדן של שופט מעולה? אפשר לחשוב על שינוי, בדמות העברת חלק ממטלות הנשיא לשופטים אחרים.

הצניחה של ג'ובראן נובעת כנראה מן העובדה שבשלושת החודשים הראשונים של השנה הוא היה יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20, ולכן הקדיש פחות זמן לשמיעת תיקים - ומכאן שגם כתב פחות פסקי דין. עוד ראוי לציין, כי ג'ובראן עומד בראש ההרכב בערעור הולילנד, וייתכן שהוא עוסק כעת בתיק זה.

מלצר היה אשתקד במקום ה-14, שהיה האחרון מבין השופטים המכהנים (בשל פרישתה של עדנה ארבל). העובדה שגם השנה הוא מדורג במקום האחרון, מלמדת שייתכן שיש מקום שהוא ישנה את צורת עבודתו. ויודגש: הדירוג אינו מלמד בהכרח על כך ששופט פלוני חרוץ/עצלן יותר מחבריו, אלא בעיקר על יעילותם וניצול הזמן שלהם.

את הזינוק המרשים ביותר רשם הנדל - מהמקום התשיעי לשני. השופטת אסתר חיות עלתה מהמקום ה-11 לשמיני. השופט עוזי פוגלמן עלה מהמקום ה-13 לשביעי, אם כי אצלו בולטים במיוחד פסקי הדין בהם הוא מסכים לדעת חבריו. השופטים האחרים נשארו פחות או יותר באותו דירוג כמו אשתקד, עם תנודה של עד שני מקומות לכאן או לכאן.

הבדיקה כללה, לאחר התלבטות, גם את השופטים מני מזוז וענת ברון, למרות שהם מכהנים בבית המשפט העליון (בהתאמה) רק מנובמבר אשתקד וינואר השנה. בשל כך, ברור שהם ישבו בפחות תיקים וממילא כתבו פחות פסקי דין. אולם לנוכח התפוקה הנאה שלהם, הוחלט לבסוף לתת גם את הדירוג שלהם, כאשר יש להביא בחשבון שהוא מוטה כלפי מטה בשל הוותק הנמוך יותר.

"זמני אינו בידי ולכן אני מאריך"

הבדיקה כללה 411 פסקי דין והחלטות מהותיות שניתנו במותבים בני שלושה שופטים בחודשים מאי, יוני, יולי ואוגוסט 2015 (בשנה שעברה נבדקו שלושה חודשים בלבד), בהם ציינו השופטים מי מהם כתב את חוות הדעת העיקרית (וזהו הרוב המכריע של המקרים). חשוב להדגיש, כי חלק ניכר מעבודתם של שופטי בית המשפט העליון מתבצע בדן יחיד. תיקים אלו לא נבדקו, שכן ההנחה היא שחלוקת המטלות בין השופטים יוצרת מצב של איזון, פחות או יותר, בכמות העבודה שיש לכל אחד מהם.

כך למשל, ערעורים על הארכות מעצר מטופלים בתורנות, כמו גם בקשות להארכות מעצר מעבר לתשעה חודשים; הנשיאה מרים נאור מופקד מתוקף תפקידו על בקשות פסילה (ויש לה כאמור גם מטלות טקסיות ופומביות); השופט סלים ג'ובראן פוסק בערעורים על החלטות הרשמים; והשופט יורם דנציגר מטפל בערעורים על פסקי בוררות.

אורכן של חוות הדעת לא מילא תפקיד בבדיקה שלנו. ראשית, לאורך זמן - כל שופט כותב הן חוות דעת ארוכות והן קצרות. שנית, לעיתים דווקא כתיבתה של חוות דעת קצרה מצריכה באופן יחסי יותר מאמץ וזמן לשם התימצות והקיצור. ברוח זו מצוטטת אימרה המיוחסת הן לשמעון אגרנט והן לאהרן ברק: "זמני אינו בידי ולכן אני מאריך".

עוד יש לציין, כי העובדה ששופט הסתפק בהסכמה לחוות דעת עיקרית שכתב חברו, אינה אומרת בהכרח שהוא לא עסק בתיק. פסקי דין במותבים נכתבים בשתי צורות: או שהשופטים מתדיינים ביניהם, מגיעים להסכמה ואחד מהם כותב אותה; או שהם מסכימים מראש מי יתעמק בתיק ויכתוב את פסק הדין. קרוב לוודאי שהדרך הראשונה היא העיקרית.

הבדיקה נעשתה לא רק במבט כולל, אלא גם לפי ארבעה תחומי משפט עיקריים: אזרחי (כולל משפחה), פלילי, בג"ץ ומינהלי. ההנחה שלנו היא, שלמרות ששופטי בית המשפט העליון יושבים בתיקים בכל התחומים והם בעלי ידע בכולם, עדיין תהיה להם נטייה לכתוב יותר בתחומים הקרובים לליבם. ובמהופך: כאשר רואים באיזה תחום שופט פלוני מרבה לכתוב ואף להוסיף חוות דעת משלו, ניתן להניח שזהו תחום התמקצעותו העיקרי.