מה קרה לאריאל זילבר?

אם יש תקופה בחיים אשר מעצבת את טביעות האצבעות שלנו בעולם, ואת חוויותינו בהמשך חיינו את העולם, היא הילדות, זוהי תקופה שבה אנו כמעט לחלוטין מנועים מלבחור אבל היא בדרך כלל התקופה המשמעותית ביותר להמשך חיינו.

גם אריאל לא בחר. הוא נולד בשנת 1943 להורים מוזיקאים מפורסמים. לאמו(ז"ל) ברכה צפירה שהייתה זמרת מפורסמת שהופיעה בארץ ובחו"ל ולאביו בן עמי זילבר(ז"ל) שהיה כנר בפילהרמונית. הגנים כנראה עשו את שלהם אבל לא רק הם, אומר אריאל. "אמי ואבי דחפו ועודדו אותי כל ימי חייהם ללכת בכיוון שאני נמצא בו היום, אני מתכוון למוזיקה". אך לא רק אלו השפיעו עליו וטוו את דרכו הפרובוקטיבית, האינדוודואלית ומלאת המהפכות והשינויים, אז אני חוזרת להתחלה כדי להבין מה מקורות השינוי בכל מערכת הערכים. "הועברתי לקיבוץ גן-שמואל בגיל 4 בתור ילד חוץ כי הורי היו עסוקים מדי בעבודתם, היה קשה בתקופה ההיא של מדינה בדרך, חלוציות וכו' לגדל ילד. זה גם היה בטוח יותר מאשר בעיר. (אני נולדתי בתל אביב אבל את זה רק מאוחר יותר הבנתי). בכל אופן את הרגע הזה שאבי ז"ל אמר לי בקיבוץ זהו, שלום אתה תישאר כאן, כמובן עם נשיקות וחיבוקים לא יכולתי לקבל, כאב לי מאוד וכעסתי עליהם כמעט כל חייהם. כל פעם שהורי באו לבקר הייתי בורח מהם ועד לנישואיי השניים הייתי מחליף דירה או בת זוג כל 4 שנים. בקיבוץ הייתי יוצא דופן בגלל שאמי הייתה אז מפורסמת מאוד וזה היה מצד אחד מלחיץ ומצד שני נחמד. היום בדיעבד אני אומר להם תודה רבה".

אי-אפשר להקל ראש בנטישה כזו, כל אחד שקצת רגיש לנפש האדם יכול לתאר לעצמו את ההשלכות, אבל אריאל התאושש להמשך דרכו "מה שעזר לי לצאת או חצי לצאת מהטראומה של הנטישה היה שכל הילדים בקיבוץ קיבלו פחות או יותר אותו יחס, להורים קראו בשמם, וחס ושלום לא אמא או אבא. כולם שווים. אבל היה חוסר גדול באהבה או יחס חם. כאילו כולנו גדלנו בבית יתומים של עשירים. ראייה לכך היא שמדי פעם מתעורר מישהו מהקבוצה שלנו ורוצה לעשות איזה פגישת מחזור ושום דבר לא יוצא מזה, כי אף אחד לא מעניין את אף אחד. אבל חוץ מהבדידות האיומה החיים היו טובים היה חופש במלוא המובן של חופש היו פרדסים, טבע, טיולים משעשעים ומאתגרים בכל הארץ. למדנו אז בתנועת השומר הצעיר לאהוב את הארץ, הנופים, את האדמה ולימדו אותנו שהארץ היא שלנו". אריאל חווה את הבדידות האיומה וכמענה התכוונן פנימה למענה הנלמד בילדות, אהבת הארץ שלימים ואולי אסתכן ואומר ברגעים קשים תתגבר ותוקצן. "רן כהן שהיה אז או עודנו ח"כ מטעם מרץ היה מדריך שלי בתנועת השומר הצעיר, אם תשאלי אותו היום עלי הוא יגיד לך שהוא מתבייש בי אבל גם אני מתבייש בו, תראי לאן הגיע. לאחר שאמי באה יום אחד לקיבוץ כשהייתי בן 14 ואמרה לי, זהו אתה עובר לעיר עזבתי את הקיבוץ וכבר לא יכולתי להסתגל לשום בית ספר. והאמת שלא הצטערתי לעזוב את הקיבוץ. לא היה שום דבר שקשר אותי למקום". קשה להיקשר למקומות, לאנשים ואפילו לאמונות ודרך חיים כאשר מתחילת החיים צריך להסתגל לשינויים ולאנשים שונים, נראה כי הדבר היחיד שאליו ניקשר אריאל היה לעצמו, למוזיקה בנגינה בצלו וחצוצרה ולמקום המפלט היחיד שהיה לו מהבדידות - לאהבת הארץ.

הוא עוזב בגיל 14 את הקיבוץ חזרה לעיר וממשיך לעסוק במוזיקה. בשנת 67 הוא יוצא ללונדון ומשם ממשיך לצרפת ומקליט שם את אלבומו הראשון, לאחר מכן הוא חוזר לארץ.

"לפני שנסעתי לצרפת הרגשתי שאני רוצה לעזוב את הארץ ולהיות אזרח העולם, מהר מאוד התברר לי שאין דבר כזה, שהשפה שלי עברית והארץ שלי היא ארץ ישראל ולעשות קריירה אמנותית בחו"ל זה לא העניין שלי". אריאל חזר לארץ בשנת 73', ושנה לאחר מכן הוא התחיל את הקריירה שלו בישראל כשהוא חבר לשלום חנוך והצטרף ללהקת תמוז. הלהקה הייתה מהמבטיחות של הפופ הישראלי באותה תקופה בארץ ובה הוא ביצע חלק משיריו כמו "ככה את רצית אותי", "הולך בטל" והלחין יחד עם שלום חנוך את "סוף עונת התפוזים".

אך לא כל הנוצץ זהב, הלהקה נקלעה לקשיים כלכלים ולאריאל היה קשה להתמודד עם היחסים המתוחים. הקושי החריף והוא החל להתרחק ולעורר פרובוקציות שלא היו מבישות שום אומן רוק מתפרע. הוא סרב להופיע עם חלק מחבריו, התרחק ועזב בפתאומיות הופעות, סירב לנגנן שירים מסוימים בהופעות (כמו "אגדה יפנית") עד שאפילו הופיע כששקית על ראשו. בשנת 76' הוא הציע ללהקה את "רוצי שמוליק" והם סרבו לקבל את השיר. זילבר לא וויתר והקליט את השיר עם חיים רומנו, שיר שכפי שכולנו כבר יודעים הפך ללהיט ענק. יחד עם ההצלחה המסחררת הוא פרש ב – 76' מהלהקה ופתח בקריירה עצמאית משלו.

אני שואלת אותו באיזה אופן הוא זוכר את עצמו כחלק מהברנזה באותה תקופה והוא עונה לי "האמת היא שאף פעם לא ראיתי את עצמי כחלק מאיזו שהיא ברנז'ה אני לא יודע מה זה, יש לי מכרים זמרים ונגנים ואני לא יושב אף פעם בבית קפה עם מישהו או יוצא לבלות עם מישהו מהזמרים או מהנגנים, אומרים שלום מה נשמע ? וזהו. זה לא אומר שאני לא אוהב ולא מעריך זמרים או נגנים אחרים". נראה שבכל הקשור לאריאל הפרובוקציות אינן תלויות בצפיפות אומנותית ובעדר הברנזה, אלא ממש טבועות בו. הוא לא פסק מלהפתיע גם כשהיה לבד, הוא עלה להופעות עם חבר הנגנים כשהם מחופשים, הורה לפרק את הציוד מהבמה בשיר האחרון של המופע כדי להימנע מהדרן, והמשיך בקו הופעות פרוע.

אני חושבת על אריאל ועל החזרה בתשובה ולא מבינה איך אדם כל כך אינדוודואליסט, אשר ביטוייו האומנותיים כל כך ייחודים, בשיריו, בלחניו וברגש מלא אמירות גם ללא מילים בהופעותיו, מסוגל לחבור לדת האחידה והממסגרת כל כך באמונות, בדרך החיים ואפילו בלבוש. "דווקא מבחינת הלבוש הוקל לי, יש תלבושת, חולצה לבנה, כיפה, מכנסיים שחורות, מקטורן שחור, דרך אגב, מכנסיים שחורות אני לובש כבר משנות השמונים, השינוי הוא רק בחולצה וזה הסיר ממני כאב ראש אחד גדול, מה ללבוש להופעה ואפשר לי יותר בקלות להתרכז בשירים ובהופעה עצמה, במקום באיך אני נראה. וזה שאת מציינת את האחידות בלבוש זה בא מתוך ביטול העצמי כגוף עצמאי, אנחנו עבדיו של הקדוש ברוך הוא, לכך נבחרנו ולא שכל אחד יתחיל להתגאות בלבוש השונה והמיוחד שיש לו. הפנימיות בדת היהודית היא הרבה יותר שופעת גוונים וצבעים. ויש גם את העניין הזה אם אני לא טועה של לא להידמות לגויים. אבל את זה תשאלי מישהו שהוא יותר מומחה ממני".

להבדיל מזוהר הטרנד הפופוליסטי, האומנות האמיתית פולטת את השאלות והתהיות על קיומנו בעולם. בכל אשר נעסוק מבחינה אומנותית תמיד יש שאלה ותמיד יש גוונים שונים, מרובים ועתירי רגש לענות עליה. תקופת החילוניות של אריאל הייתה גדושה ביצירות כאלו ובהם שאלות, הרהורים ואמירות עמוקות. למראית עין ובהקשבה שטחית שיריו נתפסים כפופ קליל, אבל צלילה עמוקה בשריו מובילה לעומק בל יתואר שמראה סימנים רבים לדרכו לדת ולמחאה העכשווית, בין השורות בקלות אפשר לראות תכנים קשים ואפילו מחאתיים עוד הרבה לפני שלבש כיפה וחבר לימין הקיצוני.

למשל שיר "בטי בם" הוא שם על הבמה את הקושי בבדידות כשהוא שר "בטי בטי בם, אוהבת את כולם, אוהבת לבדה, אוהבת אבודה". ואז מבטא לאן בדידות זו מובילה "אין שלום ואין כבר כוח ואין, כבר אין, לאן לברוח, כמו בגלויות הכל שטויות..."

חשבתם על דברים אלו כששמעתם את השיר? אני מאמינה שלא מכיוון שהניגודיות בין התוכן הכואב ללחן הקליל עצומה. כך גם אריאל, קליל , קופצני , עם חיוך מאוזן לאוזן כמעט תמיד, אך בפנים סערות השתוללו תמיד . הערעור וההרהור על דרך החיים של האדם והחברה נגלה בעוד הרבה משיריו, למשל בשיר "אנו המיואשים", בו הוא מעלה לאורך כל השיר את הניגודיות בין הדת, הרוח הנעלה והגיבורים המקראיים לעומת החיים היום יומיים של האדם החלש, חסר האונים ורודף הבצע . " איך כל הנביאים רדפו צדקה וחסד ומה אני עם הרדיפות שלי אחר הכסף לה, לה, לה.."

" איך שמשון באשתאול היה אכבר גבר ואיך אני באשקלון עובד באוטו זבל". ואז עולה הקושי "איך אפשר עם המחשבות האלו כך לחיות, אולי גם לי עתיד פתאום משהו לקרות לה לה לה.." ומגיע המילוט לדת "ואעלה כמו אליהו בסערה לשמיים לה, לה, לה...".

ב"אוזן לא שומעת עין לא רואה" הוא שר באופן מחאתי על השלטונות והמערכת "יושב כל היום וזומם מזימות איך להיעלם מן השלטונות, שנים הם ממררים את חיי החלטתי להפסיק עם זה ודי". ביטויים כאלו ואחרים אפשר לראות גם ב"מובטל בלוז", "בחברה להגנת הטבע" ועוד. אני שואלת את אריאל על שירים אלו ועל התחושות שבעבעו בעבר ועל האפשרות שהן סללו את הדרך לחזרה בתשובה הקיצונית ולשירי המחאה של היום והוא עונה לי "בהחלט לא. נקודת המוצא שלי תמיד היא המוזיקה-הלחן. אם זה היה תלוי רק בי הייתי עושה רק מנגינות, אבל מהר מאוד הבנתי שלמוזיקה נטו אין קהל גדול ואני רציתי קהל גדול. אז התחלתי לחפש להגיד משהו בשירים, לשיר על אהבה נכזבת לא עניין אותי וגם לא היה לי מספיק חומר (כמה אהבה נכזבת הייתה לי כבר). וכך באו שירים עם מסר חברתי או מחאתי או כל דבר שאוכל לשיר גם בגיל מאה שנה".

הצורך המאולץ למצוא על מה לשיר פתח תיבת פנדורה עצומה של התת-מודע של אריאל, אני מאמינה לו כשהוא אומר שהוא סתם חיפש על מה לשיר, אבל התכנים לא יוצאים מאיתנו סתם, התת-מודע מבשל והאומן מוציא גם אם לא במכוון.

האהבה הגדולה של אריאל למוזיקה מומחשת כשהוא מספר לי על המעבר שעשה למושב "מתת" שגליל. "פעם יצחק קלפטר המלחין והזמר היה אצלי וסיפר לי איך השכנים עושים לו צרות כשהוא מנגן בגיטרה, ואני סיפרתי לו שכך גם אצלי אז הוא אמר לי "אתה יודע אריאל נדמה לי שבארץ לא אוהבים מוזיקה" וזו גם הסיבה שאני גר בגליל במקום שלאף אחד לא מפריע שאני מנגן".

אי-אפשר לכתוב על אריאל בלי לשאול אותו מה גורם לחזרה בתשובה, אני שואלת אותו אם קרה משהוא ספציפי ואיך בעצם הכל התחיל והוא מספר לי: " אי-אפשר להצביע על נקודה בחיי, כל חיי ידעתי שאני יהודי ואפילו שהייתי בסביבה של אנטי דתיים ידעתי שכולנו אחים כפשוטו. הייתי בצרפת תקופה ארוכה ואני יודע מה זה אנטישמים. כשעזבתי את הארץ לאחר 67 הייתי קצת מיואש מהרוח ששרתה אז בארץ הרוח הדתית שהייתה רחוקה ממני, והייתי בדעה שהייתה רווחת אז ( ואצל הרבה עדיין רווחת לצערי) שכבשנו ארץ של עם אחר ואנחנו לא בסדר. היום אני מבין שמלחמת 67' הייתה מתנה מהקדוש ברוך הוא ואנחנו קיבלנו אותה ואפילו תודה לא אמרנו לו. מ 73 אני חי ויוצר בארץ בעברית. ב 78' כששאלו אותי מה דעתי על גוש אמונים וסבסטיה, השבתי שכפי שאני רואה אותם, הם המשך ישיר לחלוצים שבנו את הארץ. יותר מאוחר עם הסכמי אוסלו ושטיפת המוח שעשו לנו עם ה"שלום" ו"מזרח תיכון חדש" והעליהום שעשו ועושים לגיבורים שלנו- המתנחלים, התחלתי להרגיש לכיוונם וראיתי שמעטים החילוניים שמרגישים וחושבים כמוני.

כששרון פרסם את ההצעה שלו לגרש את תושבי גוש קטיף נראה לי שאז נעשיתי דתי ומאז אני הולך ומתחזק".

נראה שהחזרה בתשובה החלה דווקא מהבערה לאהבת הארץ, אהבה שהושרשה באריאל עוד בקיבוץ כשהיה ילד, אהבה זו התפתחה למקומות שונים מאוד ממה שהיו מצפים חברי תנועות הקיבוצים, אך היא קיימת ובוערת ואומרת את דברה וממנה החזרה בתשובה "העובדה שנולדתי יהודי והידיעה שאני יהודי בארץ ישראל וההכרה שזאת הארץ שלנו ולא של אף עם אחר זאת הסיבה שחזרתי בתשובה". לאות הזדהות אריאל העביר את ביתו לרצועת עזה והופיע מחוץ למחנה בו התכוננו כוחות צה"ל והמשטרה לביצוע הפינוי, הוא היה אחד הבולטים ממוחי תוכנית ההינתקות. הוא הקליט מספר שירי מחאה שכוונו נגד מבצעי התוכנית וביניהם "יהודי לא מגרש יהודי", "יוללה", "יש דין ויש דיין".

אני שואלת את אריאל מי היו חבריו כשהיה חילוני והאם היה צריך להיפרד מהם והוא מספר לי "למה היו, יש לי חברים בעיקר משנות העשרה שאני אתם בקשר והם מפוזרים בעולם, אחד באנגליה, אחד בארצות הברית ונפגשים ומדברים מדי פעם. דווקא איתם אני כן יושב בבתי קפה ויוצאים לבלות. רק חבר אחד אמר לי שכשאחדל מדעותיי העכשוויות הוא ידבר איתי שוב, לי לא אכפת לראות אותו ולדבר איתו כמו שהוא".

אותי מאוד מעניין לדעת מה היחס שלו לעצמו כשהיה חילוני, באופן מפתיע הוא בכלל לא יכול לעשות הפרדה למרות שבאמירותיו היא כל כך מורגשת "אין לפני ואחרי לא חתכתי אלא יש המשכיות יש הרבה בחילוני שבי שישנו בדתי שבי. על אף שלקחתי על עצמי הנהגה של דתי שומר מצוות ובאמת מה שמעניין אותי היום זה רק התורה וכל הנספחים, אין לי עניין בשום ספר שאיזה סופר ממציא מראשו. כפי שאני רואה בתורה במשנה בגמרא בקבלה ובחסידות יש את כל מה שאני צריך לדעת להבין ולהרגיש, הכל נראה ומרגיש תפל ליד תורת ישראל".

למרות השינוי הקיצוני בחייו אריאל ממשיך להופיע מול קהל חילוני ולשיר את שיריו הישנים. אני שואלת אותו איך ייתכן שהוא שר שירים שמייצגים אותו כשדעותיו היו הפוכות במאה שמונים מעלות מדעותיו היום והוא משיב "השירים שלי היו תמיד אופטימיים ויש בהם מסרים ואין בהם חילול ה' חס ושלום ואין בהם פורנוגרפיה ואין בהם סגידה לדיכאוניות אם הם היו כאלה הייתי מתנתק מהם.

יש אולי מילים מסוימות בשירים ששיניתי כמו בשיר אני שוכב לי על הגב ששם בהקלטה שרתי "הזיות על מין" ושיניתי את זה ל" הזיות עצמי", אבל את זה שיניתי הרבה לפני שנהייתי דתי. יש שירים שחרדים לא יכולים לקבל, אלה השירים שמדברים על מתח מיני בין גבר ואשה ולי אין כמעט שירים כאלה. היום אני מנסה לכתוב שירים או יותר נכון להתאים מנגינות לספר של המשורר הגדול ביותר שהיה לנו ויהיה לנו- דוד מלכא משיחא-תהילים- וכבר יש לי כמה".

אני שואלת את אריאל מה הוא הרגיש כשהתחילה ההתלהמות החברתית והחרם התקשורתי עליו והוא עונה ומיד מתחיל פרץ דעותיו "האמת הדבר לא בא לי בהפתעה היו הרבה רמזים ומהלכים בתקשורת, החרם התחיל עוד כשדיברתי על הקיבוצים (כתגובה על ההסתה בתקשורת נגד הדתיים והמתנחלים שהם כביכול סוחטים את המדינה), ואמרתי שלפי הבנתי הקיבוצים סחטו את המדינה במיליארדים עם מחיקת החובות שלהם בשנות השמונים.

וכשדיברתי נגד ההומוסקסואלים (בתגובה לכל מצעדי הגאווה שלהם) כשאמרתי שלפי דעתי אין להם כל כך במה להתגאות בדבר שהיום אני יודע שגם התורה קמה נגדו. אבל כנראה כשאומרים את האמת לא כל כך נעים לשמוע. גם כשהעזתי לדבר ולעשות נגד מה שנראה בעיניי פשע בל יסולח, אני מדבר על גירוש והרס גוש קטיף, שהמדינה והתקשורת בנוכלות שוחד והפחדה הייתה מאחורי זה, לא יכולתי לא לצאת נגד המדינה ועושי דברה-הצבא המשטרה וכוחות הביטחון, או אז הוגדשה הסאה מבחינתם. נהייתי דבר שצריך להשמיד אותו.

אז נזכרתי בגאון בנעמי שמר ז"ל שנהפכה בתקשורת לסתם פזמונאית ובאפרים קישון ז"ל גדול כותבי הסטירה וההומור בארץ פשוט גרשו אותו מהארץ ובמשה שמיר ז"ל וביעקב רוטבליט יבדל"א שמחקו אותו ובדודו אלהרר שפיטרו אותו מגלי צה"ל אולי כבר החזירו אותו אני לא יודע, ואמרתי לעצמי שאני בחברה טובה.

בקיצור יש מלחמה על ארץ ישראל לעם ישראל ואני בצד שינצח בסוף כי אין כאן שני עמים יש עם אחד יהודי, העם השני הוא פיקציה וגניבת דעת של שונאי ישראל ועושי דברם בישראל שלמרבה הצער הם גם יהודים ובכללם רוב רובה של התקשורת, הרי כל שדרן ופרשן שידבר נגד "מדינה לכל אזרחיה" ונגד הדמוקרטיה השקרית שמתחוללת בארץ מיד עף ממשרתו. שכחתי כבר מה הייתה השאלה".

החרם על אריאל לא הופיע יש מאין, כחילונית וממש לא ימנית קיצונית אני מודה שכשמעתי את דבריו חלחלה אחזה בגופי ובמיוחד כשראיתי אותו בסרט שקורא לשחרור יגאל אמיר. יש דברים שקשה לקבל, אך יחד עם זאת אני מאמינה גמורה בחופש הביטוי, ושלכל אחד יש את האמונות שלו והן האמיתיות ביותר עבורו ולכן מי אני שאבקר את לגיטימיות זכותו להבעת דעתו האישית. ובכל זאת אני מתקשה להאמין שאכן אריאל התבטא כך אז אני מתכוונת לנסות לגלות אם יש מילוט ואוכל אולי להבין שהדברים הוצאו מהקשרם, נופחו או שהוא חוזר בו. אני שואלת אותו האם הוא חושב שהדברים הוצאו מהקשרם בתקשורת והוא משיב "בהחלט הוצאו מהקשרם וברוע. אתן דוגמא קטנה בכתבה כשדיברתי על ההומוסקסואלים ועל מצעדי הגאווה ועל זה שאין מה להתגאות בזה בסוף יצא לי משפט כזה, (נכון בלי שכל ) ואמרתי "לא בבית ספרינו".

האמת סתם אמרתי, ואמרתי לכתב אחר כך תעזוב את המשפט הזה הוא לא לעניין, ובמשפט הזה הוא התרכז. העיתונות צריכה דם ולא אכפת לה של מי או יותר נכון טוב יותר של יהודים. כשכתבים כיסו את פינוי בית השלום בטלוויזיה, (שמשום מה התעקשו בתקשורת לומר כל זמן בית המריבה) כל תמונה שהראתה ערבי זורק אבנים נמחקה ואם הצלם המשיך בזה הוא פוטר. ובקשר אלי ובכלל אפשר לומר גם ברוך מרזל והמתנחלים הם נתפשים כאנשים קיצוניים שמוכנים לכל דבר פשע, וההפך הוא הנכון לא תמצא אנשים שופעי חסד ושומרי חוק יותר מן המתנחלים ופה אני לא מדבר עלי, כי החוק במדינה הזאת בעיניי מעוות לגמרי, החוק הוא פוליטי ותיקחי את יגאל עמיר, עניינו הפך מזמן למכשיר פוליטי אני באמת לא תומך במעשיו, אבל אני מוחה נגד כל שימוש שעושים מתנגדי ארץ ישראל ברצח רבין כמכשיר לשטיפת מוח קולקטיבית נגד כל מה שמזוהה עם מלחמה על ארץ ישראל לעם ישראל".

אריאל הופיע בסרט שקורא לשחרורו של יגאל עמיר , הופעתו לא הייתה כדי לקרוא לשחררו, אלא לקרוא להגנה על זכויותיו בכלא בטענה שמשחררים רוצחים טרוריסטים ערבים, ולעומת זאת רוצחים יהודים מקפחים בכלא. אז אני שואלת אותו אם הוא מבין שכשהוא משתתף בסרט לשחרורו הוא ניתפס כאחד שתומך בשחרורו והאם היה בכל זאת משתתף בסרט כשהוא מבין זאת והוא משיב לי "אין תגובה".

אני מאתגרת ושואלת אם הוא לא חושב שצריך להחמיר עם מי שרוצח, הרי זו אחת מעשרת הדיברות, והוא משיב " בטח שצריך להחמיר, תראי מה עושים לכל הערבים רוצחי מאות היהודים, פשוט הצדק בהתגלמותו". לא כל כך ברורה לי התשובה. אז אני עושה עוד כמה ניסיונות ושואלת אותו, אם הייתה לו אפשרות האם היה חוזר על הדרך הזו בלי לעורר כאלו הדים והוא משיב לי " אמנים בדרך כלל אוהבים לעורר תשומת לב, מה זה כל יחסי הציבור? לכן זו דרך טבעית של אמן לפרסם את עצמו, את כל ראיונותיי לטלוויזיה ולעיתונות עשיתי במסגרת לפרסם משהו, דיסק או הופעה, הרעש נהיה בגלל תשובותיי לשאלות בהם אמרתי את מה שאני חושב בדיוק, מבלי לחשוב על רעש או משהו אחר, לכן לא נראה לי שהייתי משנה משהו אם ניתן היה לי לחזור על זה. כמובן אם אחשוב אחרת אדבר אחרת."

ניסיון אחרון הוא לשאול ישירות מה הוא חושב היום על ההומואים השמאלנים, החילוניים ויגאל אמיר וזוהי תשובתו "אחד, אחד לגבי ההומואים, זה לא מקור לגאווה, אבל הם יצוריו של הקדוש ברוך הוא, כמוני וכמוך.

השמאלנים במקרה הטוב הם תוצאה של שטיפת מוח עקבית משנות השישים נגד כל דבר שמריח מיהדות ולאומניות יהודית וחוסר חשיבה עצמאית, ובמקרה הרע זה רוע ושנאה עצמית, אם הם יהודים. כל החילוניים יחזרו בתשובה במוקדם או במאוחר זה קצת פשטני אבל זאת האמת. מי שחוקר ושואל את עצמו שאלות לגבי החיים ולא מסתפק במכונית דירה וטיולים לחו"ל ואם הוא יהודי סופו להגיע לאמת. ואין אמת, אלא התורה וזה שאומרים איש, איש באמונתו יחיה, זה סירוס של המשפט-צדיק באמונתו יחיה, שזה אומר האמונה תיתן לו חיים ולא שאני צדיק אבל התורה נותנת לי חיים ברוך ה'".