שופטת בית משפט השלום בתל אביב, לימור מרגולין-יחידי, הרשיעה(יום ה', 17.3.16) את הזמר קובי פרץ בהעלמת הכנסות בסך 5 מיליון שקל.

המדינה הראתה, כי ההכנסות מהופעותיו של פרץ ומכירת התקליטורים שלו הגיעו ל-19.2 מיליון שקל בשנים 2009-2005. ההוצאות היו 3.3 מיליון שקל, וההכנסות החייבות במס - 15.9 מיליון שקל. פרץ ואמרגנו, יוחאי יעיש, התחלקו בהכנסות: פרץ קיבל 6.8 מיליון שקל (ללא מע"מ), אך דיווח על 1.6 מיליון שקל בלבד. כמו-כן, הוא לא העביר לשלטונות מע"מ 800,000 שקל שקיבל מיעיש. מרגולין-יחידי הפחיתה 200,000 שקל מסכום ההכנסות לו טענה המדינה.

עוד נקבע, כי על-מנת להעלים את הכנסותיו, שכר פרץ כספת בבנק דיסקונט והפקיד בה לכל הפחות 1.4 מיליון שקל מההכנסות מהופעותיו. פרץ הורשע בעבירות המס החמורות ביותר: שימוש במירמה עורמה ותחבולה, פנקסי חשבונות כוזבים, השמטת הכנסות ועוד.


עד המדינה - רק לחיזוק


מרגולין-יחידי קובעת, כי מחדלי החקירה שהיו בתיק אינם מצדיקים את זיכויו של פרץ בנימוק של הגנה מן הצדק. עוד היא אומרת, כי ככלל - עדותו של יעיש, שהיה עד מדינה, הייתה אמינה. אולם היא החליטה לבחון את הראיות האחרות נגד פרץ, ורק אם נמצאה בהן מסה קריטית המוליכה להרשעה - הוסיפה עליה את עדותו של יעיש. עוד מציינת מרגולין-יחידי, כי בחלק מן השאלות מבוססת ההכרעה במידה רבה על ראיות נסיבתיות, להן מצטרפות התנהגותו של פרץ, אמירותיו בחקירתו ואף ראשית הודיה מצידו.

השאלה המרכזית בתיק נגעה לחוזה עליו חתמו כביכול פרץ ויעיש בשנת 2001, ואשר לפיו כל ההכנסות היו של יעיש. מרגולין-יחידי קיבלה את עמדת המדינה, לפיה היה זה חוזה למראית עין, וכי בפועל קיבל פרץ חלק נכבד מן ההכנסותיו מהופעותיו ומהקלטותיו. היא מראה, כי הצדדים התנהגו שלא לפי החוזה, פרץ היה פעיל בקבלת התשלומים תמורת ההופעות ואין כל הוכחה שהחוזה - שהוצג לראשונה בשנת 2008 - אכן נחתם שבע שנים קודם לכן.

מרגולין-יחידי עומדת על כך שמקורותיו הכספיים של פרץ היו גבוהים בהרבה משכרו הרשמי בהתקשרות עם יעיש, ודוחה את הסבריו כאילו קיבל סיוע מהוריו המבוגרים או שמדובר בחסכונות של שנים רבות. אגב כך היא מציינת, כי חתונתו של פרץ בשנת 2008 עלתה 500,000 שקל, ואילו המתנות שקיבל הסתכמו ב-570,000 שקל - כך שגם הן לא יכולות להסביר את מקורותיו העודפים.


מרצדס ב-405,000 שקל


בהמשך מראה מרגולין-יחידי, כי הוצאותיו ורמת חייו של פרץ היו גבוהות בהרבה מאלו שניתן להסביר בהכנסותיו המדווחות. לצד זאת, חישוב פשוט מלמד שהוא התיימר להתקיים מ-20,000-15,000 שקל לשנה בשנים 2006-2005. בדצמבר 2005 מסר פרץ בהצהרת ההון ששווי תכולת דירתו הוא 15,000 שקל, אך בשנת 2007 היא בוטחה ב-470,000 שקל; פרץ לא סיפק הסבר לפער זה. הוא גם לא הסביר כיצד מימן רכישת מכונית מרצדס ב-405,000 שקל.

כאמור, פרץ החזיק 1.4 מיליון שקל במזומן בכספת בבנק דיסקונט, ומרגולין-יחידי דוחה הן את טענותיו לפיהן החיפוש בה לא היה חוקי והן את הסברו כאילו הכסף היה שייך לאמו - אשר הכחישה זאת. היא גם מציינת, שפרץ לא דיווח על הכספת בהצהרת ההון לשנת 2005, וכי נראה שהוא בכוונה החזיק אותה בבנק בו לא היה לו חשבון - כדי להרחיק את עצמו מתכולתה. מאוחר יותר טען פרץ שהכספים היו שייכים לכמה מבני משפחתו, אך הללו הופיעו והזדהו רק בבית המשפט - ומרגולין-יחידי קובעת שמדובר לפיכך בגרסה כבושה וחסרת אמינות.

לראיות נסיבתיות אלו, ממשיכה מרגולין-יחידי, מצטרפות ראיות ישירות - בין היתר בדמות שיחות מוקלטות בין פרץ ליעיש, מהן עולה בבירור שחלקו של פרץ בהכנסות היה כמחצית. גם היחצ"נית לשעבר של פרץ, שרית בירן, העידה על חלוקת ההכנסות ומרגולין-יחידי נתנה אמון מלא בעדותה.

עוד היא דוחה את טענות ההגנה נגד חתימת ההסכם עם יעיש, וקובעת שאין כל עילה לפסול את ההסכם ואת העדות שנמסרה מכוחו. מרגולין-יחידי מסכימה שיעיש הוא עד בעייתי, ששיקר גם לרשויות, היה מעורב בעבירות לאורך השנים והוא בעל אישיות והתנהגות שליליים. מרגולין-יחידי החליטה שלא להסתמך כלל על דבריו של יעיש בנוגע לחוזה משנת 2001 כביכול, אלא רק על דבריו בנושאים אחרים בהם יש כאמור די ראיות אחרות. "גרסתו הכללית סדורה ועקבית, מתיישבת בצורה מלאה עם דבריו ודברי יתר הנוכחים בשיחות המוקלטות ועם יתר הראיות שהוצגו", היא אומרת.


"שיקר בבית המשפט"


פרץ שתק ברוב חקירתו, ומרגולין-יחידי דוחה את ההסברים שנתן בדיעבד לשתיקה זו (ובראשם טענתו בדבר הדלפות מהחקירה). על עדותו בבית המשפט היא אומרת, שזו לא עוררה אמון והייתה בגדר גרסה כבושה. בכל פעם שהקשו על פרץ בשאלות, מציינת מרגולין-יחידי, "בחר לא לענות לשאלה וחלף זאת להתפרץ על השואל ולהעליבו או לחזור על ססמאות שחלקן נגעו לתחושותיו לגבי החקירה והמשפט, אחרות עסקו בעד המדינה ועוד ועוד".

מרגולין-יחידי קובעת: "הנאשם שיקר לחוקרים ושיקר בבית המשפט בנושאים מהותיים בליבת המחלוקת... הסבריו של הנאשם לאו הסברים הם, האמון הניתן בתשובותיו נמוך מאוד, ומשקל עדותו נמוך בהתאמה". המדינה חזרה בה מהאישום לפיו איים פרץ על יעיש בשנת 2012.