המנצחים הגדולים: טראמפ וקלינטון

בימינו קל מאוד להשתמש בדימויי השואה. במשך מספר שנים אויבי ישראל (ה״שותפים לשלום״, אלו שקוראים לעצמם ״פלשתינים״, וחבריהם במערכת עיתון הארץ ושאר ישראלים יפי נפש) משווים אותנו ל״נאצים החדשים״ ואת עזה ל״גטו פתוח״. אפילו איני צריך לנקוט שמות, נראה שהתופעה כל כך רווחת, שכולם נחשפו אליה בזמן זה או אחר. בכזו קלות-ראש מעזים יהודים וישראלים להשוותנו לנאצים, ואני, בן ונכד של ניצולי שואה, נחרד.

בשני המחנות גם יחד, הכחולים והאדומים, אנחנו עדים לתהליך מדהים: חוסר שביעות רצון מהוותיקים ודרישה לשינוי מהותי מבפנים. אצל הדמוקרטים קצה הנפש בקלינטונים. את ביל עדיין אוהבים ולא סר חינו (יש הטוענים, ובצדק, שאובמה זכה בקדנציה שנייה תודות לתמיכתו של ביל קלינטון). סלחו לו על ״משובות נעוריו״ וה״סטוצים״ שניהל עם אחת ושנייה ושלישית ורביעית. הוא תמיר וחביב על הגברים, ונשים מביטות בו ונעלמות לעולם משלהן. אך הילארי, זה כבר סיפור אחר. היא מזכירה לרבים מכשפה מסיפורי האגדות, וודאי שלא פיה טובה. במילה - נמאס ממשפחת ה״מלוכה״ הקלינטונית.

לאחרונה הפכנו משועבדים לעיסוק בפוליטיקה, מכורים כלסם. אנחנו רתוקים לטלוויזיה או לרדיו. העיתונים ואתרי האינטרנט פותחים בתמונות של המתמודדים, ואלו מושכות את העין ואת תשומת הלב כמו מגנט. בכל הזדמנות, הנושא המועדף, וכמעט היחיד, בו עוסקים כולם הוא ההתמודדות למרוץ לנשיאות, הן מצד המפלגה הרפובליקנית והן מצד ה״כחולים״ (כחול הוא צבע המפלגה הדמוקרטית, וסמלה: חמור; הרפובליקנים - אדום, פיל). פשוט, אין אנו מסוגלים להתנתק מהמרוץ לנשיאות. אנחנו עסוקים בתאטרון האבסורד המשחק עבורנו ללא הפסקה, ונראה שאנחנו מחמיצים את התמונה הנרחבת, ובה שינויים טקטוניים היסטוריים, חלקם עוד לפנינו.

המועמד המוביל במפלגה הרפובליקנית, דונלד טראמפ אומר כי איש אינו תומך בישראל יותר ממנו, אך כדי להגיע להסכם עם הפלשתינים "עליו לשכנע אותם שהוא ניטרלי במידת מה".