אוי כמה שאני אוהב שמתווכחים אתי על דברים שלא אמרתי, וזה מביא אותי אל התגובונים לטורי הקודם, הנושא את הכותרת
תרבות שפיטה קלוקלת, סיקור עיתונאי לא ראוי. באותו מאמר לא נגעתי בשאלת שכרם של עורכי-הדין ובשאלה אם הם מרוויחים ביושר את שכרם, או שאין להם אלוהים, זולת הכסף - שאלות נכבדות, אשר כל אחת מהן ראויה למאמר נפרד, אם לא לספר שלם.
לא רק שלא נגעתי בשאלת שכרם של עורכי-הדין, אלא שגם בשאלת צדקתו של פסק-הדין בו דובר לא נגעתי. יכול להיות שהתוצאה אליה הגיע השופט הייתה נכונה וצודקת, אבל גם בהטלת-מטבע אפשר להגיע לתוצאה נכונה וצודקת, וההבדל בין שיטת המשפט שלנו לבין שפיטה בהטלת-מטבע הוא שבהטלת-מטבע הסיכוי למשפט-צדק הוא 50%.
הרשו לי להגיב על כמה מהתגובונים.
תחת הכותרת
לא מסכים אתך, כל הכבוד לשופט, אומר מגיב שכינויו
"לקוח":
ענף עריכת הדין הפך לענף של מוצצי דמים. לוקחים אנשים תמימים, עושקים אותם ומנפנפים בניירת עליה הוחתמו האנשים בעורמה ובתחבלנות. עד לשופט זה, לקורבנות לא היה שמץ של סיכוי. עכשיו, כאשר נבלה תוצג כ"הסכם" יש תשתית משפטית להתמודד איתה. חיי מסחר תקינים אינם מצריכים רק וודאות אלא, בעיקר הוגנות. וודאות ללא הוגנות היא סדום ועמורה. יכול להיות, אבל השופט לא העז לומר את הדברים האלה, מחשש שהם לא יעמדו במבחן הערעור. אם השופט היה אומר את מה שאמרת, על עורכי-הדין כ"מוצצי דמים", על "עורמה ותחבולנות", על "נבלה המוצגת כהסכם" ועל "וודאות ללא הוגנות", הייתי מגן על זכותו של השופט להגיד את הדברים האלה בין אם הייתי מסכים להם, בין אם לאו.
אבל גם אם התוצאה אליה הגיע השופט היא נכונה וצודקת, השופט נתן אותה מתחת לשולחן, וזה עוד נדבך בבניינה של מדינת ישראל כ"מדינה מתחת לשולחן", ומי שמוחא כפיים לשופט, ברוח "כל הכבוד לצה"ל", שלא יתפלא אם מחר הוא עצמו יחטוף כמה מכות קשות - גם כן מתחת לשולחן. והאמינו לי, כמי שהתנסה, שכך:
מכות מתחת לשולחן זה הדבר היחיד שמערכת המשפט שלנו יודעת לעשות בצורה מושלמת! מגיב המתכנה שיייקה אומר:
הדוגמא שהביאה הכתבה מוכיחה את ההפך. רופא שמבין שאין צורך בטפול לא צריך לקחת כסף כאילו עשה טפול מלא. עו"ד שמלאכתו התגלתה כבילתי נחוצה משול למתקן מכונות כביסה שמגלה שהלקוח לא הפעיל את המתג והמכונה לא זקוקה לתיקון. אסור לשלם ששים אלף שח למי שלא עושה עבודה אפילו אם בטעות חתמו אתו חוזה.אסור לקבל כנורמה את שכר הטרחה המופרז של עורכי הדין שעולה לעין שעור על שכרם של מומחים במקצועות אחרים ועם כל הכבוד, גם המגיב הזה מתווכח עם דברים שלא אמרתי. אם הרופא לקח כסף "כאילללללו" ביצע את הניתוח, אבל בפועל לא ביצע אותו - זה בוודאי לא ראוי, ואפילו מושחת, אבל אני אמרתי שהרופא גילה "לא רק מיומנות רבה, אלא גם מוסריות גבוהה", בכך שהוא הסתפק בשכר הייעוץ, ולא ביצע את הניתוח על-מנת להרבות את הכנסותיו. השאלה ששאלתי היא אם אפשר לומר שהוא "לא עשה כלום", ומגיע לו שכר-ייעוץ לפי משך השיחה עם הפציינט (רבע שעה, נניח). לשיטתי מגיע לו שכר טירחה לפי
שווייה של העצה הרפואית, בהתחשב גם בעשרות שנות הניסיון שלו, אשר הביאוהו לאותה המומחיות. ייתכן שהיה מגיע לו אפילו
כפול ממה שהיה גובה עבור הניתוח, בתנאי, כמובן, שבכל מסמך היוצא מתחת ידו (חוו"ד רפואית, חשבונית מס וכו') יצויין בפירוש כי הניתוח מיותר, ושכה"ט הוא עבור הייעוץ בלבד, ובתנאי שעצתו התגלתה כנכונה.
אני מניח שישנם מספיק רופאים אשר הרוויחו ביושר הון עתק מניתוחים שהם לא ביצעו ולא טענו שהם ביצעו.
ולמי שעדיין מפקפק אספר כי פעם היו לי שני תיקי תעבורה זהים, שלי עצמי - באחד הגנתי על עצמי בשיטה הקונבנציונלית (מול שופט קונבנציונלי), והורשעתי, ובשני נהגתי ב"שב ואל תעשה" - ובסופו של דבר זוכיתי מהאשמה, וגם זוכיתי בהוצאות מקופת המדינה.
ועוד מקרה היה לי של לקוח מרוצה אשר הבאתי לו זיכוי מרשים, אבל בפעם הבאה הוא קיבל דוח דפוק ... אם הוא היה בא אלי עם זה הייתי מציע לו לא לעשות דבר עד להתיישנות, ואחרי כן לפנות למשטרה בעניין הזה (תרגיל אשר הוכיח את עצמו לא פעם).
אבל האידיוט הזה התיש את עצמו לדעת במשך שנתיים בפינג-פונג של התכתבויות עם המשטרה, עד שבסוף הוא שלחו לו דוח תקין, והוא הפסיד במשפט משום שהוא קרא לי לעזרה רק אחרי שהוא שרף לי את כל מה שאני יודע לעשות (מקרה הראוי לסיפור נפרד).
השאלה היא מדוע אל לי למכור ללקוחותי את מה שניסיתי על בשרי שלי - ובהצלחה, ומדוע לעו"ד אלי זוהר מותר לקחת 400 דולר + מע"מ לשעה, ולי אסור לקחת 1000 שקל - כולל מע"מ - על "עצת מגירה" בעלת "וותק מוכח", אשר שוויה אינו נאמד בזמן הדרוש להסברתה ללקוח.
ולידיעתך, מר שיייקה: עד שאני מתחיל לדבר עם הלקוח על כסף, אני נפגש אתו לפחות פעמיים-שלוש, כדי להכניס אותו לראש שלי.
ובאשר לדוגמה של טכנאי השירות: הפרקטיקה המקובלת היא שמבהירים למזמין השירות שמחיר הביקור עצמו (כולל הדיאגנוזה, כמובן) הוא כך-וכך, ואם יהיה צורך בעבודה נוספת, מחיר הביקור ייחשב כחלק מהעבודה הכללית. זה בהחלט הוגן, משום שאין ביקורי-בית בחינם, ומשום שמי שחפץ בביקור טכנאי בחינם, איש לא מונע ממנו להמשיך ולתת לאצבעות ללכת במקומו.
ירון זכאי מגיב לי:
... אני מציע לשמחה ניר להעיף מבט ברשימת עורכי הדין אשר הלשכה פסלה מעיסוק במקצוע, באתר האינטרנט שלה. בפעם האחרונה שראיתי אותה; היא השתרעה על 7 דפים! ... ואז אני מציע לך, ירון, לא להתרשם מזה. אני מכיר עו"ד שבתיק משמעתי אחד נאמר עליו שהוא
"מקצוען", ובתיק משמעתי אחר נאמר עליו שהוא
"אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית", אבל סילקו אותו מהמקצוע בגלל ביקורתו על "המערכת".
את עסקני הלשכה מעניינים הכוח, המעמד, הכסף, השררה והחנופה לבעלי שררה גדולים מהם.
"רמת וטהרו של מקצוע עריכת-הדין" (סעיף 1 לחלע"ה) מעניינים אותם כקליפת השום.
ולכן, ירון, אם יש את נפשך לעשות משהו למען העוסקים במקצוע הזה, ולמען הציבור בכללותו, אני מזמין אותך להצטרף לקריאתי
לפרק את הלשכה ולהעביר לידי המדינה את סמכויותיה השלטוניות. תחת הכותרת
האם הכותב לא מושעה מלשכת עו"ד? מגיב לי אחד המתיימר להיות
"אחד שיודע123":
האם הכותב לא הושעה מלשכת עורכי הדין עד סוף 2010? האם אולי בשל כך יש לו ביקורת רבה על מערכת המשפט? מדוע הוא מתיימר לשאת עצות לעורכי דין כגון עורכי דינו קצב כאשר הוא אינו רשאי לייצג לקוחות?
הכותב בחר בדרך של ריב עם בתי המשפט - האם זה משרת את עניינם של לקוחותיו - בחיים , בכלל, צריך להיות גם חכם, לא להתיימר להיות רק צודק?
ייתכן שהכותב צודק בחלק מביקורותיו, אולם לדעתי הוא קצת נסחף.
כידוע, במערכת המשפט הלקוח אמור להיות במרכז ולא עורך הדין. הלקוח רשאי לפטר את עורך הדין בכל עת בתיק אזרחי ולא משנה אם ההסכם הוא על מיליון דולר. כמובן, אם עורך הדין טרח וביצע עבודה רבה עליו לקבל שכר טירחה ראוי- הכל בהתייחס למה שביצע בפועל.
עורך דין, כך לפחות זה אמור להיות, היא משרת אמון למען הלקוח ובהעדר הרכיב הזה, אין יסוד להתקשרות בין הצדדים.
עו"ד (אם אתה רשאי לשאת בתואר זה עד לתום ההשעיה) ניר היקר: תפנים את זה שהלקוחות הם העיקר - זה שתצעק "המלך הוא ערום" ישיג רק ההפך. ובכן, ידידי, אולי אתה
יודע123, אבל לא יותר מזה.
לגבי מעמדי בלשכת עורכי הדין - עניתי על השאלה הזאת מאות פעמים, ולא אענה יותר, אלא למי שמקיים את מצוות
לך תזדהה ומציג גם את השכלתו המשפטית.
באשר לשאלתך אם
"אולי בשל כך" יש לי ביקורת רבה על מערכת המשפט - התשובה היא
בדיוק להיפך: הביקורת שלי על מערכת המשפט החלה לפני למעלה מ-40 שנה, וכל מה שהסימביוזה שבין הלשכה למערכת המשפט עוללה לי היא
תולדה של ביקורתי על המערכת, ולא הסיבה לביקורתי עליה. אני לא "מתיימר" להשיא עצות. אני מציע לקוראי את מה שבאמתחתי. מי שרוצה ייטול וייקח (בחינם!) ומי שלא רוצה - שיגיד תודה, לא. באשר לעצה המסויימת הזאת היא גם עמדה במבחן,
ועובדה היא שהיום משה קצב עומד לדין על האישום החמור ביותר, אותו הוא רצה לחסוך מעצמו. אז תן מעט כבוד למי שמוכן להעמיד לביקורת הציבור הן את מיומנותו המקצועית והן את שמו הטוב -
לא כמוך, מוג-הלב. אני מסכים אתך שעורך-הדין משמש ב"משרת אמון", וכאשר האמון הזה נפגם רשאי הלקוח לדרוש את התרת החוזה (בכפוף לזכותו של עורך-הדין לשכר ראוי עבור השירות שכבר נתן ללקוח), אבל כאשר הלקוח, בתביעתו, אפילו לא טוען ל"אבדן האמון", בית המשפט לא רשאי להמציא עבורו, יש מאין, את "אבדן האמון" הזה (ובמקרה הזה גם השופט עצמו לא קבע כדבר הזה, אשר הומצא על ידך, ואולי גם ע"י אחרים, כדי להתווכח עם דברים שלא נאמרו).
אני לא "בחרתי" בדרך של "ריב עם בתי המשפט". הביקורת שלי התחילה על כך שהם לא מתייחסים לטענות שאינן נוחות להם, ומאז ועד היום - למעלה מארבעים שנה, כאמור - זו, למעשה,
הטענה היחידה שלי נגדם! אלא מאי? כאשר אתה אומר את הדברים בטון מינורי, איש אינו מאזין לך, ואם אתה רוצה שיקשיבו לך, אין לך ברירה אלא להרים את הטון, להחריף את הסגנון. כן, אני מכיר את הקלישאה הקיטשית "אולי הכותב צודק בחלק מדבריו, אבל הסגנון ...", אז יש לי אתגר בשבילך:
קח לך נושא אחד, לפי טעמך, לביקורת על מערכת המשפט, וקח לך 40 שנה, ונראה איך אטימות-הלב וערלות-האוזן תשפענה על ה"סגנון" שלך (אני לא מאחל לך אריכות ימים, כי אני לא יודע לאן ולמי זה יגיע).
באשר ל"הטפות" שלך על כך שאני צריך "להפנים" את זה שהלקוחות הם העיקר - אצלי זה מופנם מאז ומעולם, כל מה שאני עושה זה בראיית טובתו של הלקוח,
ופישרים פחדנים כמוך לא יטיפו לי מוסר. ובאשר ל"רמיזות" שלך כאילו השופטים מתנכלים ללקוחות שלי בגלל הביקורת שלי עליהם -
אם הדבר נכון, אזי מערכת המשפט הינה מושחתת בהרבה מכל מה שאני טענתי עליה אי-פעם. ואם אתה רציני בדבריך - במקום לקשקש בקומקום בוא תפתח לנו את התיזה הזאת, כי היא חשובה לציבור יותר מכל מה ששנינו גם-יחד כתבנו אי-פעם.
גם יואב וגם עבדך הנאמן נשמח לפרסם את התיזה שלך באתר
מחלקה ראשונה, ובהאתר של קימקא. למגיב
יוסי אגמון - לצערי אני לא יכול להכניס לכל מאמר את כל מה שיש לי בבטן.
למגיבה
ציונה - כיוון שהעיתונאים (להבדיל מהשופטים, למשל) אינם מנצלים לרעה שררה שאין להם, אלא סתם מקדיחים את תבשיליהם, אני מרשה לעצמי להתייחס אליהם ב"לשון מאוד עדינה", כאשר אפשר, אבל, מאידך, אין לי שום בעייה לשלוף כנגדם את ציפורני כאשר הדבר מתבקש: ראי את מדורי
התקשורת אשמה.
קחי, למשל, את מאמרי
זאב סגל עושה פיפי במכנסיים כהים, ותראי שאני יודע להיות לא-נחמד גם לאנשי התקשורת.
