בית המשפט העליון קובע לראשונה (יום ה', 31.3.16), כי על משרד הפנים לרשום כיהודי גם מי שהתגייר במסגרת אורתודוקסית שאיננה הרבנות הראשית לישראל. פסק הדין ניתן בהרכב מורחב של תשעה שופטים וחוות הדעת העיקרית נכתבה בידי נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור.

בג"ץ דן במשך קרוב לעשור בשלוש עתירות של מי שהתגיירו בבתי דין חרדיים בבני ברק ובירושלים, כולל בבית הדין בראשותו של הפוסק הנודע הרב נסים קרליץ. משרד הפנים סירב לרשום אותם כיהודים, בטענה שרק הרבנות הראשית מוסמכת לגייר ולא בתי דין שמחוצה לה. נימוקו העיקרי של המשרד היה, שנחוץ פיקוח של הרבנות הראשית כדי למנוע מרמה. בג"ץ המתין שהמחוקק יאמר את דברו, כפי שהבטיחה המדינה, אך משלא עשה זאת - פסק בעתירות.

נאור דוחה גישה זו. היא קובעת, כי מטרתו ולשונו של חוק השבות מחייבים את המסקנה, שיש להכיר - לצרכים רישומיים ומינהליים - בכל מי שהתגייר בקהילה יהודית אורתודוקסית מוכרת. היא מדגישה, כי פסק הדין אינו עוסק בגיורים רפורמיים וקונסרבטיביים, שעניינם תלוי ועומד בעתירות אחרות. עוד הודגש, כי פסק הדין עוסק בצד האזרחי-רישומי, ואין בו כדי לחייב את מערכת הרבנות להכיר במתגיירים אלו כיהודים לצרכים דתיים, ובראשם נישואין.

לדברי נאור, ברור שאין לקבל מצב בו כל שלושה יהודים יוכלו להכריז על גיור. לכן היא מאמצת את המבחן שקבע בג"ץ לגבי הכרה בגיורים הנעשים בחו"ל: מבחן הקהילה היהודית המוכרת - "קהילה בעלת זהות יהודית משותפת, מבוססת וקבועה". נאור נמנעת מלקבוע בצורה אמפירית כיצד תיקבע העמידה בקריטריונים אלו, באומרה שברור שבתי הדין הנדונים בעתירות אלו עונים על אותן הגדרות.

נאור מוסיפה: "פיקוח על-כנות הגיור אינו מתמצה באפשרות האחת והיחידה שהעלו המשיבים ושעניינה הכרה בגיור הממלכתי בלבד. בידי המשיבים כלים רבים להתמודד עם החשש בדרך של בחינה פרטנית ומדוקדקת של כנות הגיור, ותוך מתן משקל לנתונים האוביקטיביים האופפים את הליך הגיור, לרבות נסיבות כניסתו של המתגייר ארצה ואופי אשרת השהייה שמכוחה נכנס".

בהקשר אחרון זה הדגישה נאור קודם לכן, כי אין מקום לשנות את הפסיקה הקיימת ולפיה חוק השבות חל גם על מי שנכנס ארצה כגוי והתגייר בישראל - כפי שביקש משרד הפנים. אולם רק מי שנכנס ארצה כדין יוכל לקבל אזרחות ישראלית לאחר שהתגייר, ולא מי שהגיע בצורה בלתי חוקית ואז התגייר.

לדעת השופט ניל הנדל, משמעות פסק הדין רחבה עוד יותר: "מבחינת תכלית חוק השבות נראה כי נכון יותר להרחיב את אפשרויות הגיור - תוך מתן ביטוי לגישות הלכתיות שונות, ולרבנים בעלי השקפות שונות המצויות בתוך המסגרת האורתודוקסית. כך, למצער, לגבי שלוש הקבוצות שהזכרתי - רבנים בעל מעמד רשמי או רשמי למחצה, דוגמת רבני עיר או ראשי ישיבות הסדר; בתי דין חרדיים בעלי מעמד בקהילה החרדית; וכן רבנים מקהילות יהודיות מבוססות בעולם שעלו ארצה.

"יצירת ריכוזיות מוגזמת, ומתן מונופול מוחלט לרבנות הראשית על מוסד הגיור - מונופול שמשמעותו המעשית היא אימוץ גישה מחמירה והצבת מכשולים בפני יהודים המבקשים לעלות ארצה - עומדים בניגוד לתכלית המרכזית של חוק השבות, היא עידוד העלייה. משכך, יש לפרש את המונח 'שנתגייר' באופן רחב, הכולל כל הליך גיור אורתודוקסי שנערך בבית דין שהדיינים המכהנים בו הם בעלי מעמד".

המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין סבר בדעת מיעוט, כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין ב-18 חודשים ולאפשר למחוקק להסדיר את הנושא, תוך שהוא מביע תקווה שבמסגרת זו תוסדר כל בעיית הגיור, לרבות הזרמים שאינם אורתודוקסיים. בדעת הרוב הוחלט, כי אחד הגיורים לא יוכר משום שהמתגיירת נכנסה ארצה בניגוד לחוק, ואילו שלושת המתגיירים האחרים יוכרו.

השופטים סלים ג'ובראן, אסתר חיות, חנן מלצר, יורם דנציגר, יצחק עמית ועוזי פוגלמן הסכימו עם נאור. את העותרים ייצגו עוה"ד תיאודור שוורצברג, מיטל שוורצברג-חזן, יעל כץ-מסטבאום ואלה בורוכוב, ואת המדינה - עוה"ד יוכי גנסין ורועי שויקה.