שופט בית המשפט למשפחה בתל אביב,
מוטי לוי, נמנע מלשנות צו ירושה שהושג במרמה לפני 20 שנה, לאחר שקבע שהבקשה לשנותו הוגשה בשיהוי בלתי מוצדק.
המנוח מת בשנת 1980 וצו הירושה הוצא בשנת 1996, כאשר האלמנה הצהירה ששני ילדיה הם ילדיו היחידים של המנוח. למעשה, היו לו שני ילדים נוספים מאשתו הראשונה, ובתו ביקשה לשנות את הצו ולקבוע שהיא זכאית לחלק מן העיזבון. לטענתה, היא התוודעה לצו הירושה רק כאשר ילדיה החלו לכתוב עבודת שורשים. בהמשך הדיון טענה, כי לא התפנתה לעסוק בנושא לאחר פטירת אביה, משום שהייתה טרודה בעול פרנסתה וגידול ילדיה.
לוי מצא, כי התובעת ידעה לכל המאוחר בשנת 2012 על צו הירושה משנת 1996, אך לא עשתה דבר ולא סיפקה הסבר לשיהוי זה. הסבריה אינם מניחים את הדעת, בלשון המעטה - אומר לוי. היא יכולה הייתה לדעת על קיום הצו אילו רק רצתה, היא ישבה שבעה על אביה ויכלה להגיש בעצמה בקשה לצתו ירושה - ולא עשתה דבר. מכאן מסקנתו של לוי, לפיה היא "ישנה על זכויותיה".
לוי קובע, כי אינו מאמין לטענותיה של המבקשת, אלא סביר יותר להניח שהיא החליטה רק בשנת 2014 לפעול לתיקונו של צו ירושה שהיה ידוע לה זמן רב קודם לכן. הוא גם מציין שבחלוף שנים כה רבות, תתקשה האישה השנייה להתגונן - אם כי לנוכח ההטעיה שביצעה, אין הוא נותן משקל רב לשיקול זה.
לוי מסכם: "הפגם שלפני בפסק הדין מקורו בפעולה מכוונת של המשיבה להטעות את בית המשפט בזמן מתן הצו. מטוטלת הלבטים נעה בין הליכה על-פי הפסיקה הנסמכת על אמות מידה מחייבים לבין המסר העולה מהכשרת פעולה בלתי ראויה, לשון המעטה. מששקלתי את כל השיקולים הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.
"פסק דיני זה ניתן לא ללא היסוס, לא ללא החשש שתינתן פרשנות מוטעית לפסק הדין כביכול יש בו גושפנקא להתנהלות המשיבה; אלא שהתבוננות בעולם המשפט מלמדת על היתכנות מצבים אלו הן בתחום האזרחי והן בתחום הפלילי בהם יש להעדיף את הסדר המשפטי של הכלל בדבר סופיות הדיון על פני המקרה הפרטני, קל וחומר בנסיבות התנהלותה של המבקשת בתיק זה". את המבקשת ייצג עו"ד אלי סעדון, ואת היורשים - עו"ד זרח רוזנבלום.
