אין הר-הבית אלא מסגד אל-אקצה ואין המדובר במקום קדוש - טענה עו"ד לאה צמל, מן המובילות בהגנה של מחבלים, בפני בית המשפט המחוזי בירושלים.
צמל הגנה על מג'ד קרקי, אחד מארבעה נאשמים שהודו והורשעו בין היתר בתכנון לפגוע ביהודים שיעלו להר-הבית, ובהם
משה פייגלין ו
יהודה גליק, באוקטובר 2014. על-פי הודאתם, כוונתם הייתה לזרוק אבנים וזיקוקים על היהודים "כדי לפגוע בהם, לשרוף אותם ולהפחיד אותם".
בטיעוניה לעונש אמרה צמל, כי אין המדובר בהר-הבית אלא במסגד אל-אקצה, וכי יש לקבל את העובדה שהמניע של קרקי היה למנוע השתלטות יהודית על המסגד. לשיטתה, לקרקי היה "חשש אותנטי... כי אם הוא לא יעשה מעשה כלשהו, תהיה השתלטות מוחלטת של היהודים על מסגד אל-אקצה שפירושו דחיקת רגלי המוסלמים. זה היה המניע". עוד טענה, כי הר-הבית אינו מוזכר כמקום קדוש בחקיקה ובתקנות הרלוונטיות.
סגן נשיא בית המשפט,
משה דרורי, דחה (יום ב', 30.5.16) מכל וכל טענות אלו. לדבריו, "פרט לידע ההיסטורי התרבותי האנושי, זכה הדבר לניתוח מפורט בהרכב מכובד של בית המשפט העליון" -
מנחם אלון,
אהרן ברק ו
גבריאל בך - בו ייצג דרורי עצמו את העותרים בעתירה שהוגשה בשנת 1990. עוד אומר דרורי, כי מבחינה חוקית - הר-הבית הוא מקום קדוש, ופסיקה זו של בג"ץ מחייבת גם את הווקף המחזיק בהר.
דרורי מוסיף וקובע, כי הזכות להתפלל בהר-הבית - הן ליהודים והן למוסלמים - מעוגנת הן בחוק יסוד ירושלים והן בחוק השמירה על המקומות הקדושים. לדבריו, הוא לא ירד לסוף דעתה של צמל: "האם היא סבורה שהר-הבית ומסגד אל-אקצה אינם בגדר מקום קדוש?! האם אין זכות גישה או תפילה למקומות אלה?!". כל אדם בר-דעת יאמר מיד שהר-הבית הוא המקום הקדוש ביותר בעולם, ואין זה משנה האם הוא מופיע או לא מופיע בתקנות אלו או אחרות, מדגיש דרורי.
"ממילא, גם הסבריה של עו"ד צמל, כאילו בכוונת מרשה או הנאשמים האחרים לפעול למניעת כניסת יהודים להר-הבית (בשל תחושה סובייקטיבית כי נפגעו זכויותיהם במסגד אל-אקצה), אין בה כדי להצדיק - ולו במעט - הפרת חוק בכלל, וחוק יסוד בפרט", קובע דרורי.
קרקי נדון לשמונה שנות מאסר; מוחמד בקרי נדון ל-7.5 שנות מאסר; מחמוד ג'אבר נדון ל-29 חודשי מאסר; ואבראהים נתשה - לתשע שנים ושלושה חודשים. את המדינה ייצג עו"ד חיים פס, ואת יתר הנאשמים - עוה"ד מוסטפא יחיא, ואסים דראושה ורמזי קטילאת.
