שמעון קופר הורשע ברצח נשותיו

בית המשפט המחוזי מרכז קבע (יום ג', 28.6.16), כי שמעון קופר רצח את אשתו הראשונה, אורית קופרשמידט, בינואר 1994 ואת אשתו השלישית, ג'ני מור-חיים, באוגוסט 2009. בתיק דנים השופטים מנחם פינקלשטיין, ליאורה ברודי ורמי אמיר.

כתב האישום עסק תחילה ברצח מור-חיים. לטענת המדינה, בעודנו נשוי למור-חיים, החל קופר לנהל מערכת יחסים עם ד"ר מריה זקוטסקי, רופאה מרדימה בבית חולים מאיר בכפר סבא. הוא גם ביקש להבטיח לעצמו את זכויותיה של מור-חיים בביתה.

באוגוסט 2009, טוענת המדינה, פנה קופר לזקוטסקי והציג בפניה מצג שווא, לפיו הוטל עליו לבצע "משימה סודית" בדמות רצח של אדם בחו"ל בשליחות כוחות הביטחון. זקוטסקי גנבה מבית החולים כמות קטלנית של חומר קטלני ומסרה אותו לקופר ביחד עם מזרק מתאים, והסבירה לו את אופן השימוש בהם, וקופר רצח את מור-חיים.

בית המשפט קבע, כי קופר ביים זירת התאבדות כדי ליצור את הרושם שג'ני התאבדה בנטילת כדורים. קביעה זו מצביעה כשלעצמה על כך שמדובר במוות שנגרם בעבירה. כמו-כן, דחה בית המשפט את טענת ההגנה לפיה ג'ני מתה מוות טבעי. השופטים הצביעו על ראיות נסיבתיות רבות המוכיחות את אשמתו של קופר, אשר רצח את ג'ני בכך שהזריק לה סקולין. בין השאר נבחנה התנהגותו של קופר בתקופה שלפני המוות, ביום המוות עצמו ובתקופה שלאחר המוות. התנהגות זו נמצאה, בהיבטים שונים, תמוהה ומפלילה.

בהמשך הדיון ביקשה המדינה לתקן את כתב האישום, וייחסה לקופר גם את רציחתה של קופרשמידט, עימה התחתן בשנת 1983. המדינה טוענת, כי קופר ניהל במקביל מערכת יחסים עם שרונה בודנשטיין והציג עצמו בפניה כגרוש, העובד בשירות הביטחון הכללי. בנובמבר 1993 גילתה ש' שקופר נשוי והוא עבר להתגורר עימה.

יום לפני מותה של קופרשמידט אמר קופר לבודנשטיין, שעליו לישון בביתה של קופרשמידט כדי להשגיח על ילדיהם. גופתה נמצאה בביתם בתל כביר ללא סימני אלימות. בפרקליטות חושדים, כי קופר ניסה ליצור מצג שווא לפיו קופרשמידט התאבדה, ועל כן פיזר כדורים ותרופות שונות סביב גופתה.

גם כאן קבע בית המשפט, כי קופר ביים זירת התאבדות כדי ליצור את הרושם שאורית התאבדה בנטילת כדורים, וכי די בכך כדי להוכיח שמדובר במוות שנגרם בעבירה. בית המשפט דחה את טענת ההגנה שאורית התאבדה, או לחלופין שמתה מוות טבעי פתאומי. גם במקרה זה מושתתת הרשעתו של קופר על ראיות נסיבתיות רבות, וכן על התנהגותו התמוהה והמפלילה לפני המוות, ביום המוות עצמו ובתקופה שלאחר המוות.

עוד קיבל בית המשפט את טענת המדינה, לפיה יש מקום לייחס משקל ראייתי לנקודות הדמיון העובדתיות הרבות בין שני מקרי המוות. בית המשפט קבע, כי נקודות הדמיון הן כה רבות וכה יוצאות דופן, עד שיש למצוא תימוכין משמעותיים לעצם ביצוע עבירות הרצח על-ידי קופר, ממקרה אחד למשנהו, תוך קביעה שמדובר ב"עדות שיטה".

בשני המקרים מערכת היחסים עם "האישה השנייה" התקדמה והתפתחה, וקופר הכניס את עצמו להתחייבות משמעותית הנוגעת להמשך המגורים עימה. לקופר לא הייתה דרך לעמוד בהתחייבותו כל עוד הייתה אשתו בין החיים. פרידה וגירושין היו מרעים את מצבו, גם מהבחינה הכלכלית, מה עוד שבמקרה כזה היה צפוי תהליך ארוך ומסובך אם הנשים היו מגלות זו את זו. מות כל אחת מהנשים היה "פתרון" יעיל, גם מהבחינה הכלכלית. בשני המקרים פעל קופר במהירות להשלמת היתרון הכלכלי שבעקבות מות נשותיו, בדמות השתלטות על דירותיהן.

השופטים מצביעים גם על הדמיון הרב שבפרטי שני המקרים: קופר לא הגיש לנשותיו עזרה ראשונה בסיסית, התקשר למד"א זמן רב אחרי שלטענתו גילה אותן חסרות הכרה והתנגד לנתיחת הגופות. גם ביום זירות התאבדות והתנהגותו המפלילה של קופר בימי המוות מהווים עדות שיטה. לבסוף ציינו השופטים, שעדויותיהן של זקוטסקי ובודנשטיין היו אמינות מאוד, בעוד זו של קופר הייתה חסרת כל אמינות.

את המדינה ייצגו עוה"ד רחל אבישר ונאוה טולדנו, ואת קופר - עוה"ד דן באומן ואיתי בר-עוז.