עידוד נוסח ברזיל

"תירגעו, אני לא יכולה לשמוע את המאמן שלי" - ביקשה הסייפת הברזילאי ג'יסליין פרייר מהקהל הביתי. וזה לא שהצופים עודדו אותה; הם צעקו "אוה! את תמותי!" ליריבתה - לא ברצינות כמובן, אבל בשאגות בלתי פוסקות.

בדרך כלל, הקריאה הרמה ביותר הנשמעת באולם הסיוף היא "היכון", משום שהענף דורש ריכוז מירבי - עד כדי כך שמותר למחוא כפיים רק בין המהלכים. לא בברזיל. הקהל המקומי צועק ללא הרף נגד יריביהם של הספורטאים המקומיים, בתופעה שמאפיינת את משחקי ריו בכל הענפים.

תראו מה אירע בטכס הפתיחה. הנשיא הזמני מישל טמר ספג קריאות בוז רמות, השכנה והיריבה הנצחית ארגנטינה קיבלה תגובות מעורבות, ודווקא מדינות שאין להן שום קשר ממשי לברזיל - כמו שווייץ - התקבלו בחום רב. למה? כי הברזילאים הכי אוהבים את הברזילאים, ולאחר מכן - את האנדרדוג.

גם סין זוכה לאהדה רבה בברזיל, אם כי אחת הקריאות הנפוצות כלפי נציגיה היא "יקיסובה": מנת נודלס פופולרית במדינה, שמקורה דווקא ביפן. טוב, לכו תבדילו בין סיני ליפני. אחרים מעודדים את הסינים כאשר הם צועקים את שמה של רשת מסעדות סיניות פופולרית, "סין בקופסה". צופה מקומי מדגיש: "זוהי ריו, אנשים חושבים שזה מצחיק. זה הכל".

ספורטאים דרום-אמריקניים כבר רגילים לקהל הברזילאי ולא מתרגשים במיוחד ממנו ומצעקותיו, ואילו ספורטאים מחוץ ליבשת צריכים להסתגל - וחלקם עושים זאת בהצלחה מרובה. למשל: הטניסאי האיטלקי פביו פוגניני, אשר צעק לקהל "חזק יותר, חזק יותר" במשחק הזוגות שלו, לצד אנדראס ספי, בו גברו על הצמד הברזילאי אנדרה סה ותומס בלוצ'י. ואילו כוכב השחייה מייקל פלפס אמר: "אתה יכול להרגיש את זה במים. זאת אנרגיה נהדרת".