החלטתה של ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל להיעדר מטקס הקבורה של שמעון פרס ז"ל, היא החלטה אומללה המצביעה על טיפשות, כהות חושים, גסות רוח, אך לא פחות מכך, על עוד החמצה גדולה של מי שהפכו לחוד החנית של הרדיקליות הערבית בישראל, חברו לקיצוניים שבאויבי ישראל הערבים כמו חמאס, האחים המוסלמים, וכד'. שנים של מאמצים לבנות גשרים, רעועים ככל שיהיו, אך גשרים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית ירדו לטמיון. בהבל פה, בשפה נלעגת וחסרת כל הדיון זולת היאחזות בעבר וניסיון לקעקע את העתיד, הנהגת ערביי ישראל הצטרפה אל שורת המנהיגים הערבים, מאז ועד היום, שהובילו את ערביי ישראל מחי אל דחי, מאסון לאסון, מקיצוניות אחת לשנייה, ובכך גרמו נזק איום ונורא לדו-קיום במדינת ישראל. וחמור מכך, הנהגת ערביי ישראל הפנתה עורף דווקא למי שסימל תקווה, רצון להגיע לשלום, שילם מחיר כבד מאוד בגלל הסכם אוסלו, ובערוב ימיו ניסה בכל כוחו כנשיא וכמי שעמד בראש מכון פרס לשלום, להגיע להפסקת הקזת הדם ההדדית בין ישראל לבין הפלשתינים.

נתפרסם, שהיועץ המשפטי לממשלה הזהיר שחקיקת "חוק ההסדרה", האמורה למנוע החרבת התנחלויות שהוקמו על אדמות פרטיות, תביא קץ על הדמוקרטיה ותפגע בזכות הקניין. זה הזמן לתת מבט לאחור, לפרשה מתקופת "ישראל היפה" לפני שהושחתה כביכול על-ידי "הכיבוש"("הכיבוש" - הכוונה תמיד לכיבושי 1967, לא לכל כיבוש אחר). כוונתי לסאגה המשפטית של הכפר המרוני אקרית.

לוויתו של אדם היא סיום פרק. ב-30.9.16, נכחו או צפו רבים מאתנו, במסע הלוויה הממלכתית של שמעון פרס, הנשיא ה-9 של מדינת-ישראל. קדמו ללוויה יומיים של שידורים אינסופיים, על חייו ופועלו, שרבים מהם היוו חזרה מייגעת זה על זה, מעין שטיפת מוח מאורגנת המכוונת להאדיר את עשייתו, יוזמותיו המדיניות והתכונות שאפיינו את אישיותו ועיצבו את מעשיו. ממסכת השידורים והפרשנויות לא נעדר המרכיב הידוע והמוכר של רצון ונסיון לנכס את פרס האיש, את דימויו הציבורי ואת הישגיו, לזרם פוליטי או להשקפה מדינית מסוימת, תחת כותרת שתכונה בהמשך "מורשת פרס". ניסיונות מסוג זה לגבי דמות ממלכתית, בדרך כלל דווקא שפגעו בדימויה, ומקעקעים את האוניברסליות של מורשתו. בחייו הארוכים והפעלתנים אנו מוצאים יותר מפרס אחד, ובמקרים לא מעטים פרס אחד סותר את הפרס האחר.