לא הייתה שום חטיפה של ילדי תימן - קובע ד"ר דב לויטן מאוניברסיטת בר-אילן, החוקר את הנושא שנים רבות והמודע לתוכנם של המסמכים החסויים בנושא. הוא דיבר בראיון שפורסם (11.11.16) בעלון "מצב הרוח".
לויטן אומר, כי המדינה אכן נהגה ב
רשלנות במקרי מוות של ילדים מעולי תימן - רשלנות אותה יש לראות על-רקע בעיות התקופה ולא לבחון אותה בקני המידה של המאה ה-21 - אך היא לא העבירה ילדים לאימוץ ולא גרפה רווחים על גבם. לויטן אומר:
"מדובר בשמועה שהפכה למיתוס והיום היא חלק מהנרטיב התימני. אולם האמת היא, שרוב הילדים מתו. הרישום לגביהם נעשה באופן מפוזר, הצוות הרפואי לא השיג את ההורים בזמן כדי לדווח על הפטירה, ולכן ההורים לא יכלו לנכוח בהלוויות, כמו שצריך.
"לא הייתה שום חטיפה, כי אפילו אם המדינה רצתה לסחור בילדים - הביקוש לילדים הללו היה נמוך, משום שבאותם ימים המשפחות האשכנזיות בארץ היו גזעניות מדי. גם להבריח ילדים לארה"ב לא היה סיפור פשוט, אבל זאת טענה שקשה לשמוע, ולכן שבה הפרשה ומתעוררת שוב ושוב מדי כמה שנים".
לויטן מזכיר את הרקע: ילדים תימנים נפטרו בשיעור ניכר גם לפני עלייתם ארצה וגם אחריה, משום שסבלו ממחלות רבות; הם הגיעו לבתי החולים בלא אמצעי זיהוי מספיקים ולעיתים בגיל בו לא יכלו לדבר; המדינה הייתה שרויה בתוהו ובוהו לאחר מלחמת השחרור ובעיצומה של עלייה שהכפילה בתוך ארבע שנים את מספר תושביה; הפקידים לא הצליחו ליצור את הסדר הדרוש. היו מקרים בהם ילדים שהבריאו הוחזרו למשפחות שונות משלהם, בשל טעויות, ומי שמשפחותיהם לא אותרו - נשלחו למוסדות של ויצ"ו ושל ארגונים אחרים.
לדעת לויטן, קשה ליוצאי תימן לקבל את מסקנותיו, משום שהן מטילות אחריות על גורמים רבים, יש קושי לקבל את העובדה שהילד מת, והן גם מלמדות שהעולים מתימן נתפסו ככאלו שממילא איש לא ירצה לאמץ את ילדיהם. "יותר נוח לחשוב שמישהו עשה כאן משהו זדוני כדי להעלים ילדים, מאשר להבין שיש כאן רצף רשלנויות".
בראיון עימו מפריך לויטן כמה מן הסיפורים הידועים על "היעלמות ילדים", ובין היתר מתייחס לטענתה של ציפורה לוין לפיה היא נחטפה ממשפחתה ונמסרה לאימוץ. המסמכים מלמדים, אומר לויטן, שתהליך האימוץ שלה החל בשנת 1948 - בעוד אמה עלתה ארצה רק שנה לאחר מכן. האם אומנם טענה שעלתה ארצה בסוכות תש"ט (שלהי 1948), אך באותה עת לא הייתה עלייה מתימן. והחשוב מכל: הבדיקות הגנטיות העלו שאין ביניהן קשר. "ובכל זאת עסקנים ממשיכים לתלות בסיפור הזה את טענותיהם".
עוד מדגיש לויטן, כי גם אם היו ילדים תימנים שנמסרו לאימוץ - ועד היום לא הוכח אפילו מקרה אחד כזה - הרי שהכל נעשה כחוק ולפי כללי האימוץ, שהיו אז קלים מאשר היום. לכל היותר, הוא אומר, מדובר היה ברשלנות או בטעויות, ובוודאי שלא במעשי זדון ומרמה. לבסוף אומר לויטן, שספג נאצות בעקבות מחקריו: "אשתי תימניה וכל המטרה היא להגיע לאמת. לכן כל הלכלוכים לא יעצרו אותי מלומר אותה".
