חברת בתי הזיקוק תפצה ב-1.3 מיליון שקל את חברת אקוסנס, לאחר שהפרה בחוסר תום לב התחייבות לחתום על הסכם לפינוי הבוצה שהצטברה במתקניה בחיפה. שופט בית המשפט העליון,
יורם דנציגר, הפחית בשליש (יום ה', 1.12.16) את סכום הפיצוי שקבע בית המשפט המחוזי בחיפה.
בשטחי בז"ן הצטברו, מאז ימי המנדט, 35,000 טון בוצה ועיריית חיפה והמשרד להגנת הסביבה דרשו ממנה לסלק אותה. בשנת 2008 פרסמה בז"ן מכרז פרטי שהופנה ל-11 חברות וביקשה הצעות לסילוק הבוצה. בסופו של יום נותרה בהתמודדות רק הצעתה של חברת אקוסנס. על-פי הצעתה של בז"ן, יצרה אקוסנס קשר עם החברה האמריקנית RLC, מהמובילות בתחום בעולם, והשתיים הציעו יחדיו להפעיל מתקן בטכנולוגיה חדישה שטרם הופעלה עד אז בישראל.
המו"מ בין בז"ן לאקוסנס נמשך חודשים ארוכים, אך בינואר 2010 הודיעה לפתע בז"ן שהיא מפסיקה אותו ומחפשת פתרון אחר, שלא יחייב אותה להקים את המתקן שהציעו אקוסנס ו-RLC. שלוש שנים מאוחר יותר הקימה בז"ן את אותו מתקן באמצעות חברת אדמיר, שהתמודדה במכרז המקורי אך לא זכתה בו.
דנציגר מאמץ את הממצאים העובדתיים של השופטת המחוזית
שושנה שטמר, ולפיהם בז"ן יצרה אצל אקוסנס מצג ברור לפיה היא זכתה במכרז. שטמר דחתה את כל הסיבות שנתנה בז"ן להפסקת הקשר עם אקוסנס. בין היתר היא מותחת ביקורת חריפה על הטענה כאילו למנהליה של האחרונה לא היה הידע הדרוש לביצוע הפרויקט. היא רמזה, שהסיבה האמיתית הייתה החלטתה של בז"ן לבחור במסלול זול יותר.
שטמר חייבה את בז"ן לשלם 1.9 מיליון שקל, אך דנציגר החליט להעמיד את הפיצוי על 1.3 מיליון שקל. הוא החליט, כי אקוסנס זכאית רק לפיצויי הסתמכות ולא לפיצויי קיום, וכי אין זה אחד המקרים הנדירים בהם יש להעניק גם פיצוי על אובדן רווחים, שכן נותרו שאלות פתוחות במו"מ בין הצדדים. בז"ן חויבה בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. השופטים
יצחק עמית ו
מני מזוז הסכימו עם דנציגר. את בז"ן ייצגו עוה"ד
גיורא אונגר ושרון כרמי-פנחס, ואת אקוסנס - עוה"ד לימור בן-נון נחמני ושי עובדיה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
