חוקיות הביקורת על בתי המשפט

בתי המשפט מטיפים השכם והערב שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית שמקדשת את חופש הביטוי. תלי תלים נכתבו על חשיבותו של חופש הביטוי. כמו-כן נשמעו סיסמאות על חשיבות הביקורת על שופטים. נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, טבע את המשפט "בשבתנו לדין אנו עומדים לדין". אם מקבלים את הדברים כפשוטם אזי הביקורת על שופטים היא לגיטימית, רצויה וזוכה לעידוד בתי המשפט. האמנם?

ס' 255 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, קובע- "האומר או כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו - מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו עניין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה".

העבירה מתחלקת לשני חלקים:

א) אמירה עניינית על שופט לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו;
ב) פרסום דברי גידוף נגד שופט כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה.

החלק הראשון הוא המדאיג. אדם שיפרסם ששופט קיבל שוחד, עלול להיות מורשע בעבירה גם אם אמר דברי אמת.

החוק אינו אוסר רק חשיפת מעשי שוחד, שיש לקוות שהם מעטים מאוד אם בכלל, אלא כל מעשה שפרסומו עלול לפגוע במעמדו של השופט. אפילו הטלת דופי בחוש הצדק שלו, היא עבירה.

קשה להבין איזה מטרה משיגים בכך. האם אין לציבור עניין לדעת ששופט מעל בתפקידו?

ושוב, חשוב להדגיש שאמירת האמת איננה הגנה במשפט פלילי בגין עבירה זאת.

בדמוקרטיות המערביות מקובל, שדברי עלבון נגד נושא משרה ציבורית, אינם עבירה גם אם אינם אמת. הגישה המקובלת היא שההתמודדות עם דברי שקר היא על-ידי פרסום האמת. סופה של האמת לצאת לאור באמצעות שיח ציבורי חופשי, ולא על-ידי ענישה וסתימת פיות. אם הפרסום הוא אמת על אחת כמה וכמה שאין מקום להעניש.

בישראל, לעומת זאת, החוק נועד למנוע את גילוי האמת. אין הסבר אחר נוכח הניסוח הגורף של החוק. ניתן להרשיע אדם גם אם אמר את האמת.

לא מצאתי פסיקה שנותנת פירוש מצמצם לחוק. בתי המשפט מסתפקים בכך שאדם פרסם דברים אישיים קשים על שופט כדי להרשיעו. ראו לדוגמה עניין סובול.

יתר על כן, בפרשת אונגרפלד, קבע בית המשפט העליון שניתן להרשיע אדם בעבירה של העלבת עובד ציבור גם אם הדברים שאמר הם אמת. קרוב לוודאי שזהו הדין גם לגבי זילות בית משפט.

מדובר בחוק בלתי מוסרי ומשחית, וחבל שהמחוקק לא השכיל לבטלו.

אין מקום במדינה דמוקרטית לעבירה של זילות בית משפט. מעמדו של בית המשפט איננו חשוב יותר ממעמדם של נבחרי ציבור ששולטים בחיי אדם ויכולים להחליט על יציאה למלחמה והקרבת חיי אזרחים. גם עליהם אפשר לומר שאסור לפגוע במעמדם, והצורך לשמור על אמון הציבור בנבחריו עדיף על חופש הביטוי, אבל טיעון זה לא תקף במדינה דמוקרטית. הוא הדין בבתי המשפט.

את אמון הציבור במוסדותיו יש להשיג ביושר על-ידי מעשים, ולא על-ידי ענישה וסתימת פיות.