היום לפני 42 שנה, פרצה מלחמת האזרחים בלבנון. ב-1943 הסכימו מנהיגים נוצרים (בעיקר מארונים) ומוסלמיים על "אמנה לאומית" בלתי כתובה בדבר עתידה המדיני ואופייה של לבנון. המוסלמים השלימו לפחות למראית עין עם עצמאותה הנפרדת של המדינה ושלמותה הטריטוריאלית בגבולותיה שמאז 1920, ואילו הנוצרים נטשו את הסתמכותם על הגנתה של צרפת והסכימו לשילובה של לבנון העצמאית במשפחת העמים הערביים.
במשך כ-32 שנה, נשמר האיזון העדין שבין נוצרים ומוסלמים במדינה, והמערכת ידעה כיצד לדלג מעל בעיות פוליטיות ומכשולים מסוגים שונים שעמדו בדרכה. לכאורה, סילקה "האמנה הלאומית" את הניגוד שאיים לפורר את היישות הלבנונית, אולם לא לאורך זמן.
בתאריך זה פרצה בלבנון מלחמת אזרחים עקובה מדם, שהרסה את המבנה המסורתי של החברה והמדינה הלבנונית ויצרה בלבנון ובמזרח התיכון כולו משבר חדש, הנמשך עד עצם היום הזה. המלחמה פרצה כהמשך ישיר לסכסוכי דת ומעמדות קודמים בלבנון ונמשכה, בין הפסקת אש אחת למשנתה, עד 13 באוקטובר 1990, עם כיבוש מזרח ביירות על ידי צבא סוריה.
לבנון עדיין נושאת את הצלקות ממלחמת האזרחים. מוערך שבסה"כ יותר מ-100,000 איש נהרגו, 100,000 סובלים ממומים בעקבות הלחימה. כ-900,000 איש (חמישית מכלל האוכלוסייה לפני המלחמה) הונסו מבתיהם במהלך המלחמה. אלפי מוקשים עדיין קבורים באדמות לבנוניות שהיוו בעבר סיבות לסכסוך בין המחנות. אלפי לבנונים שנחטפו במהלך המלחמה, לא שבו עדיין לבתיהם.
